הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה נאות שמחה – מודיעין עילית
מסכת עבודה זרה דף נא.
הסערה שבשערה
נתעוררה שאלה מהחמורה שבחמורות בענין תקרובת ע"ז, אשר בהודו יש עבודה זרה שהמון העם מתגלחים לכבודה ומהשערות משווקים לעשיית פאות. נמצא שאשה שמכסה את ראשה בפאה נכרית, עלולה להיכשל ח"ו בעוון החמור של איסור הנאה מתקרובת ע"ז. והנה אם סברנו שמסכת ע"ז נלמדת על מנהגים שהיו בימים קדמונים, כשהיו משתחווים לעץ ואבן, הנה גם בימינו ממש הסוגיות הנלמדות נוגעות הלכה למעשה.
ואחר שמרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ויבדלחט"א הגר"מ שטרנבוך שליט"א, הכריעו לאסור פאות שמקורן מהודו, נבוא לבאר את דבריו מתוך סוגיות הגמרא כפי שביאר בתשובתו.
זריקה המשתברת
מבואר בגמרא בדף נא. דעת רב, שעבודה זרה שעובדים אותה עם מקל, אם שבר בפניה מקל חייב והמקל נאסר, כיון שהשבירה הרי היא כמו שחיטת קרבן לע"ז, ונעשה המקל תקרובת, אבל אם זרק מקל בפניה אינו דומה לזריקת דם הקרבן, כיון שבזריקת הדם הרי היא זריקה המשתברת, שמתפזרות טיפות ובמקל אינה משתברת.
מבואר ששבירת מקל לפני ע"ז נחשב כזביחת קרבן, והמקל נאסר מדין תקרובת עבודה זרה.
כמו כן מבואר בגמרא, שהבוצר אשכולות ענבים לכבוד עבודה זרה, נאסרו הענבים, כי בצירתו הרי היא כזביחה. בהמשך הגמרא אומר רבי יוחנן, שהשוחט בהמה בעלת מום שמחוסרת אבר לעבודה זרה – פטור, כיון שאינו כעין פנים. ודנו הראשונים שלפי"ז, לכאורה, גם שבירת מקל לא תחשב ע"ז שאינו כעין פנים, ויש בזה שלש דעות: דעת הרמב"ם פ"ג מע"ז ה"ד שאין מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, אלא שרב דבר בע"ז שעובדים אותה במקל, ורבי יוחנן דבר בע"ז שאין דרך עבודתה בבהמה, לכן רק אם זה כעין פנים חייבים ובמחוסרת אבר פטורים.
דעת הראב"ד שרבי יוחנן, שפוטר במחוסרת אבר, ודאי יפטור בשבירת מקל, ודעתו של הלכה קי"ל כרב, ששבירת מקל אוסרת גם כשאין עבודתה בכך, וק"ו במחוסרת אבר שחייבים עליה, ודעת הרמב"ן שזה מחלוקת והלכה כרבי יוחנן שפטור.
להלכה פסק השו"ע סי' קל"ט ס"ג, שע"ז שעובדים לה במקל, אם שבר בפניה מקל נאסרת.
תגלחת לע"ז
מעתה אלו המתגלחים לשם עבודה זרה, גזיזת השערות נחשב כזביחה וכבצירת ענבים ושבירת מקל, ונאסרו השערות.
וכתב הגריש"א שזה מוזכר בדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה לת' ו'), שהעובד בדבר שדרכה בכך – חייב, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס "ומעביר שערו" לכמוש.
עוד דנו הפוסקים אם צריך שיהא דוקא בפני הע"ז, כלשון הגמ' 'שבר מקל בפניה', ואכן בתוס' בחולין (מ') מבואר דגם שלא בפניה ואסר.
לחם הנלוש לע"ז
והרשב"א בסוגייתנו (דף נ"א:) כתב על לחם אובליאש שהיו לשים לשם ע"ז, נאסר משעת לישה דהווי כעין זביחה אף שאינו משתבר בפני הע"ז, וכתב שיש מי שהתיר כיון שהלחם נאכל ע"י הכמרים, ורק בדורות קדומים שחשבו שהע"ז נהנית מהם ואוכלת – היה אסור. וכתב ע"ז הרשב"א שיש לאסור, כי מכל מקום כיון שמניחים לפניה וחושבים שמתרצה בהנחתו לפניה, אע"פ שהכמרים אוכלים, אסור.
העולה מן האמור, שיש לפרוש ולהתרחק מתקרובת ע"ז כמטחווי קשת ולא לקנות פאות שאין עליהן הכשר שאינן מהודו.
ונסיים בליצנותא דע"ז: סוברים הטפשים שהע"ז לווה סכום גדול לצורך חתונתו, וע"י השערות עוזרים לו לשלם את חובו, הנה כי עבודת הגלוח באה מכח הלוואות וחובות, ומי יודע כמה ריבית היתה בחובות אלו…
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיעביר גלולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, וכולם יעבדו את השי"ת ורוח הטומאה תעבור מן הארץ במהרה בימינו אמן.
ראה בספר זה, בעמ' ת', את תשובות הפוסקים המתירים בזה.
https://goo.gl/D1n9N5