"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (כ"ז, כ"ז)
ופרש"י: "וירח וגו' – והלוא אין ריח רע יותר משטף העזים! אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן".
לכאורה עלינו להבין מהיכן הגיע ריח גן עדן לבגדים אלו, בגדי החמודות אשר לעשו הרשע, הלוא אך מתבקש כי ריח גיהינום ינדוף מהם?! ואין לומר שריח ה'גן עדן' נבע מיעקב עצמו ולא מהבגדים, שהרי מפורש בפסוק כי הריח היה "ריח בגדיו"!
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה ביום מן הימים, כאשר הצדיק רבי חיים מצאנז נקלע לעיירה מסוימת, ובעברו ברחובה של עיר נעצר ליד אחד הבתים והכריז לפתע: "ריח גן עדן נודף מהבית הזה! אני חייב להבין פשרו של דבר!".
היה זה ביתו של ר' פסח, גבאי הצדקה של העיירה. כאשר פתח ר' פסח את הדלת והבחין בדמותו של הצדיק הוא מיהר כמובן להכניסו אל הבית בכל הכבוד והיקר, ואילו רבי חיים, מצדו, החל משוטט ברחבי הבית, מרחרח כאן ושם, עד שלבסוף נעצר ליד ארון עץ פשוט והכריז: "מכאן בוקע הריח!".
"האם תיאות לפתוח את הארון הזה?", ביקש רבי חיים מבעל הבית, שנענה מיד, במבוכת־מה. הוא פתח את הארון והחל לרוקן את תכולתו, ערימות על גבי ערימות של סמרטוטים, עד שלפתע הכריז רבי חיים: "הנה! מהבגד הזה עולה ריח גן עדן!".
לתדהמתו של רבי פסח לא היה גבול. הבגד המדובר היה לא פחות ולא יותר מאשר מלבוש כמורה אשר התגלגל לידיו של ר' פסח לפני שנים בנסיבות כלשהן… כיצד יתכן שבגד טמא זה ידיף ריח גן עדן? ואכן, אותה שאלה עצמה חלפה בראשו של הצדיק, אשר פנה אל ר' פסח וביקש: "אנא, ספר לי כיצד הגיע בגד כמורה זה לידך?".
ור' פסח פתח וסיפר:
"מזה שנים רבות שאני משמש כגבאי הצדקה של העיירה. מפעם בפעם אני יוצא לסובב בין בתי התושבים ומגייס מהם את הסכומים הנדרשים לעניי העיר. ואכן, ישראל קדושים נתבעים ונותנים. אין בעיירה עשירים גדולים, אך די צרכם של עניי העיר תמיד הצלחתי להשיג.
"אך הנה, באחד הימים, בדיוק כאשר חזרתי ממסע בין בתי העיר – מצאתי יהודי ממתין לי בפתח ביתי. 'ר' פסח! עזור לי! אני בצרה גדולה! החובות מעיקים, הנושים מאיימים עלי, ואם לא אשיג כעת סכום שיהיה בו כדי להניח את דעתם אני אבוד!', התחנן הלה, תוך שהוא פורץ בבכי תמרורים.
"לשמע דבריו לא ידעתי את נפשי… הלוא זה עתה חזרתי ממסע של גיוס כספים, אחר שהושלמה המלאכה והצטבר הסכום הדרוש עבור צרכיהם השוטפים של עניי העיר… אולם מהיכן אשיג סכום נוסף כעת, בפרט לאחר שהלה נקב בסכום בלתי מבוטל? הרי לא אוכל לשוב אל הבתים בהם ביקרתי זה עתה. ואנשים אחרים – אין!
"מצד שני, יושב לפניי יהודי מדוכדך הזקוק בדחיפות לעזרה! האם אוכל להשיב את פניו ריקם? לא ולא! לא אשיב את פניו של יהודי ריקם! גמרתי בדעתי, ומיד יצאתי לסיבוב נוסף בין בתי העיר… בכל בית אליו נכנסתי הקדמתי ואמרתי: נכון… אני יודע שכבר הייתי כאן הערב, ובכל זאת – מה לעשות ובביתי יושב כעת יהודי הבוכה בדמעות שליש על צרתו?.
"לשמחתי, הושלמה המשימה בהצלחה. זה לא היה נעים, זה לא היה קל, אולם בסופו של דבר שבתי אל ביתי כשבידי הסכום הדרוש לאותו יהודי, שלא ידע את נפשו מרוב אושר והכרת תודה. נתתי שבח לבוראי על שזיכני לקיים את המצווה ובחר בי כשליח טוב לגלגל ישועה ליהודי במצוקה, וחשבתי כי בכך הסתיימו מאורעותיו של אותו הלילה.
"אלא שלא חלפו אלא רגעים ספורים ודפיקה נשמעה על דלת ביתי. פתחתי את הדלת ומצאתי יהודי נוסף מבני העיירה, דמעתו על לחיו והוא מתחנן: "ר' פסח, עזור לי! המצב אצלי נורא ואיום, מדובר בפיקוח נפש של ממש!".
כעת ממש לא ידעתי מה לעשות: ללכת בשלישית ולסובב בין בתי העיירה – היה ברור לי שלא בא בחשבון. אנשים הלוא יסלקו אותי בבושת פנים! אולם מאידך גיסא: מה אעשה עם יהודי זה היושב מתבוסס בדמעותיו ומתחנן לעזרה?
"בעודי יושב וחושב לפתע צץ בראשי רעיון מוזר… ליד ביתי היתה מסבאה, בה התלקטו מדי לילה בחורים פוחזים וריקים אשר שתו לשכרה ובילו זמנם בהבל… החלטתי אפוא להיכנס אל אותה מסבאה ולנסות את מזלי! 'גם אם ילעגו לי ויבוזו לי, לפחות אדע שעשיתי כל שביכולתי!', אמרתי בלבי.
"וממחשבה למעשה. אזרתי עוז ואומץ, יצאתי מביתי, נכנסתי אל המסבאה, דפקתי על אחד השולחנות ובלב רועד אמרתי: רבותי, הזדמן לידי מקרה קשה של יהודי הזקוק לעזרה… אני זקוק לסכום הגון כדי לעזור לו! ובכן, כמה אתם תורמים?.
"שאגות צחוק היוו את התגובה הראשונה להכרזתי, אולם רגע לאחר מכן התרומם ממקומו אחד הפוחזים, בנו של גביר מגבירי העיירה, ואמר לי: 'אתה יודע מה, ר' פסח? הבה נעשה עסק: יש לנו כאן בגדים שהשאיר כומר עובר אורח זה מכבר… ובכן, אני מציע שאתה תלבש את בגדי הכומר ואנו נסתובב עמך יחדיו ברחובות העיירה, תוך שאנו מתופפים בפחים כדי להסב את תשומת לב עוברי האורח למחזה הנדיר… אם תעשה זאת אתן לך את הסכום שאתה זקוק לו במלואו!', הכריז הלה.
"'איזה רעיון מטורף! כולם יהיו משוכנעים שיצאתי מדעתי!', הרהרתי, אולם ברירה אחרת לא הייתה לי… את פניו של היהודי האומלל לא הייתי מסוגל להשיב ריקם! 'נו, מילא…' החלטתי, 'קצת ביזיונות מעולם לא גרמו נזק לאיש!', גמרתי בדעתי…
"אני מוכן ומזומן! קיבלתי את ההצעה, כאשר רגע לאחר מכן כבר הייתי לבוש בבגדי הכומר, צועד ברחבי העיירה וחבורת הפרחחים המתופפים בעקבותיי, תוך שהם צוחקים בכל פה…
"מכל המרפסות הציצו ראשיהם של אנשים מופתעים שניסו לתהות לפשר המהומה, וכאשר נוכחו לראות את המחזה המוזר שפשפו עיניהם בתדהמה והסיקו בדיוק כפי ששיערתי: 'ר' פסח כנראה ירד מדעתו לגמרי!', הם קראו זה לזה.
"היו אלו הרגעים הקשים בחיי, אולם כאשר סיימנו לסובב ברחובות העיירה ושבנו אל המסבאה – קיים הפוחז את הבטחתו והניח בפניי את הסכום הדרוש לי במלואו. 'הא לך את הכסף וגם את בגדי הכמורה!', אמר, ואני מיהרתי לעזוב את המקום ולרוץ אל ביתי, שם עדיין המתין לי היהודי השבור. למראה הכסף אורו עיניו, והוא לא חדל מלמלמל דברי תודה ושבח, אף שלא היה לו מושג מה גדול המחיר ששילמתי כדי להושיע אותו.
"זהו אפוא סיפורם של בגדי הכמורה הללו, אותם החלטתי להחזיק ברשותי למשמרת, אחר שזכיתי באמצעותם להחיות יהודי שבור לב!", סיים ר' פסח את סיפורו, ורבי חיים, שהקשיב לדבריו בריכוז ובתשומת לב מרובה – נענה ואמר כשדמעות של התרגשות זולגות מעיניו: "בחכמה עשית, ר' פסח, כששמרת את הבגדים הללו… ולא זו בלבד, אלא שלאחר אריכות ימים קח לך את הבגדים הללו שיזכירו את זכותך בפני בית דין של מעלה! אף מלאך חבלה לא יוכל לגשת אליך כשאתה לבוש בבגדים הללו!".
הרי לנו כמה קדושה יכול אדם להחדיר בתוך חפץ דומם באמצעותו קיים מצווה מתוך יראת שמים טהורה! בקדושה זו יכול הצדיק להבחין מרחוק, כאשר הריח הנודף ממנה הינו ריח גן עדן ממש!
ובכן, מבאר רבי שניאור קוטלר זצ"ל, זה היה אף סודם של בגדי עשו החמודות: מאחר ובגדים אלו היו הבגדים אותם נהג עשו ללבוש כאשר שימש את אביו, כלומר: בשעה בה קיים מצוות כיבוד אב בהידור ובשלמות – דבק בהם ריח מריחו של גן עדן שהקיפו בעת קיום המצווה, ואת הריח הזה הריח יצחק כאשר נכנס יעקב כשהוא לבוש בבגדים אלו!
(מתוך הספר 'ללמדך')