סיפר יהודי אחד, שהיתה תקופה בחייו שהיה מסובב ל"ע בחבילות חבילות של צרות ויסורים, ובתקופה ההיא נכנס אל הקודש פנימה אצל מרן הגה"ק מוויזשניץ זי"ע, ופרק את כל אשר על לבו, ובכה בכי תמרורים על סאת צרותיו ויגונו. הרבי האזין בכובד ראש לכל דבריו, ניחמו עודדו ובירכו, ונפרד הימנו לשלום והיהודי יצא מחדרו.
מספר אותו אדם, שכאשר יצא לחוץ, היה מאוד שבור, כי היה בטוח שהרבי כשישמע את כל צרותיו ויסוריו רח"ל, יבכה ביחד עמו וירגיש עמו את הצער, אך לצערו הרב הרבי רק שמע את דבריו, ועודדו ובירכו, אך לא בכה ביחד עמו, והיתה לו כמין הרגשה שהרבי לא הרגיש כל כך את מצבו העגום.
למחרת אותו יום, החליט להיכנס אל בנו של הרבי – מלפנים האב"ד וויזשניץ-מאנסי, וכעת כ"ק אדמו"ר מוויזשניץ-מאנסי שליט"א – ותינה בפניו את צערו, שאתמול היה אצל אביו הרבי, וסיפר לו את כל צרותיו ויסוריו, והוא מרגיש שהרבי לא השתתף עמו כל כך כמו שציפה – הרבי לא בכה יחד עמו – והוא מאוד שבור מזה.
מיד כששמע את דבריו, שאל אותו: "אהה! דו ביסט דאס??" [זה אתה??] – והיהודי מסתכל עליו בתימהון, וממשיך הרבי שליט"א לספר: "היום בבוקר נכנסתי אצל אבי, וראיתי שהוא מאוד עייף ועיניו אדומות מבכי. שאלתי אותו מה אירע? ואמר לי: "אתמול נכנס אלי אחד עם חבילה של צרות ויסורים איומים רח"ל, וממש לא יכולתי לישון מרוב צער, ולכן נשארתי ער כל הלילה ואמרתי תהלים בשבילו"…
(נועם שיח וארא תשע"ט)