בשבת אחת פרץ ויכוח הלכתי בין מתפללים בבית כנסת בבואנוס איירס, ויכוח שהלך והתלהט. אחד השכנים, גוי שלא טעם טעמה של ריתחא דאורייתא, התקשר ל'פוליסייה' (משטרה) ודיווח על תגרה שפרצה בין המתפללים היהודים.
ניידת מיהרה למקום, שני שוטרים נכנסו להיכל ושאלו מה קרה. אחד המתפללים התנדב לספק להם את האינפורמציה: יש לנו בעיה, חלק מהמתפללים רוצים גשם וחלק לא רוצים גשם. יתר המתפללים הנהנו בראשם בהסכמה, ולשוטר לא נותר אלא לשאול: סון לוקוס? פור אסא סה פלאן? (אתם משוגעים? על זה מתקוטטים?).
במה דברים אמורים? היום ז' בחשוון התחלנו לבקש "ותן טל ומטר לברכה", וזה כל כך טבעי נוכח מזג האוויר והחורף שעומד בפתחנו. אבל בארגנטינה – כמו בכל חצי הכדור הדרומי – המצב הפוך בתכלית. הקיץ כעת מתחיל שם. אז האם במצב זה יש לבקש שם גשמים?
הפולמוס ההלכתי בנידון פרץ שם לפני 100 שנה. מחד גיסא ניצב הגאון רבי אהרן גולדמן זצ"ל, רבה של מוזסוויל, אם המושבות היהודיות בארגנטינה ובעל שו"ת 'דברי אהרן', ומאידך ניצב הגאון רבי שאול סותהון זצ"ל, מרבני בואנוס איירס ובעל שו"ת דבר שאול.
הרב גולדמן טען בתוקף שלמרות שהמציאות בארגנטינה הפוכה משאר העולם אין לייסד בה מנהג חדש ויש להיגרר בבקשת גשמים אחר שאר העולם למרות שמדובר בקיץ. לעומתו טען הרב סותהון שגשמי הקיץ הם קללה, ואם כן פשיטא שאין לבקשם. בחלקו ניצב הוויכוח סביב שאלה זו גופא – האם גשמי קיץ הינם ברכה או קללה? הרב גולדמן שמע מהאיכרים המומחים שגשמי הקיץ נחוצים, ובאם ייעצר הגשם ח"ו עמלם לריק. אמנם הרב סותהון טען שלפחות בימי טבת ושבט הגשמים בוודאי מזיקים, ואין לשאול אז גשם, ובשאר ימות הקיץ בארגנטינה יש לשאול גשמים רק בשומע תפילה ולא בברכת השנים.
שלושה רבנים מהקהילה הדמשקאית יצאו לחלוק על הרב סותהון, אך לרוב חילו באורייתא התקבלו דבריו על רובה של הקהילה הספרדית, בעוד האשכנזים נוהגים כפסקו של הרב גולדמן. לפני כ-40 שנה ערכו רבנים בירור מקיף בנוגע לתועלת גשמי הקיץ והגיעו למסקנה שגשמי הקיץ מבורכים.
שורשי הפולמוס בדבר בקשת גשמים בקיץ לא נטועים בארגנטינה, כי אם בספרד, לשם היגר הרא"ש מאשכנז (בשנת ה' אלפים ס"ג). בליל הסדר של שנת ה' אלפים ע"ג, ישב הרא"ש עם תלמידיו שהקיפוהו כגורן בפתח ביתו והציע: "עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו, למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות? ויענוהו קצת מהחברים: טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים ויעשו כן. וישר בעיניהם, וישלחו לחזן בית הכנסת להזכיר למחר הגשם ויעשו כן" (שו"ת הרא"ש כלל ד' ס"י).
תקנתו נדחתה בנימוק ששאלת גשמים בקיץ היא סימן קללה. אך כבר בחול המועד ערך הרא"ש 'מגילת ספר לחזק דבריו', בו נימק שהדבר תלוי במקום, ואם גשמי קיץ מהווים באותו מקום סימן ברכה יש להזכירם ולבקשם גם בקיץ. הרא"ש ציין, שעוד בעת מגוריו באשכנז תמה אודות כך, כיוון שמציאות אשכנז [גרמניה] שונה מארץ ישראל, וכשם שקבעו חז"ל שבבל שונה מארץ ישראל לעניין שאלת גשמים.
אמנם למעשה נמנע הרא"ש מלשנות את המנהג ולעשות אגודות אגודות לאחר שדבריו לא נתקבלו על החכמים. תשובת הרא"ש משמשת אבן יסוד בנידון שאלת גשמים בקיץ [למרות שבכל מקום וזמן יש לדון ביחס לשינויים המקומיים הספציפיים], אך בהכרעה מעשית סופית לא נקט – כשם שגם לא נקטו לכאן או לכאן בחלק מקהילות ארגנטינה עד עצם החורף, סליחה, הקיץ הזה.
(ע"פ מאמרו של הרב רפאל ברלזון, יתד נאמן נח תשע"ז)