בשנת תרע"א פרץ משבר כספי קשה במוסדות 'הישוב הישן' בירושלים. בין המוסדות הנפגעים היה גם בית היתומים דיסקין, בנשיאות רבי יצחק ירוחם דיסקין. רבי משה בלוי החליט לנסוע לחוץ לארץ כדי לגייס כספים להצלת בית היתומים.
בהיותו בעיר פרשבורג אשר בהונגריה, קרה לו מאורע שלימדו עד כמה צריך לדון לכף זכות. וכך הוא מספר עליו:
את שבת הגדול שבתתי בפרשבורג. בערב שבת עליתי אל הדיין רבי לייב רובינשטיין והפקדתי בידו את הכסף שנמצא אצלי. ביום ראשון בבוקר נכנסתי אליו שוב כדי לקבל ממנו את הפקדון. הוא שאלני: "האם ביקרת כבר אצל הרב" [רבי עקיבא שרייבר]? כשעניתי בשלילה, אמר לי: "איך יתכן להיות בפרשבורג ולא לבקר את הרב? לך עוד היום לפני הצהרים לבקרו. לא תתחרט". הבטחתי לעשות זאת.
הרב גר בקומה ראשונה. ניגשתי אל הדלת וראיתי את הכתובת בהונגרית: "הרב הראשי שרייבר". אני לוחץ על הכפתור החשמלי, אבל אין תשובה. הנני לוחץ שנית ושלישית. אין תשובה. אני חושד שניתנה הוראה למשרת, אם יראה יהודי אורח (שבוודאי עוסק באיסוף כספים), שלא יפתח לו. אני מתרעם בלבי, חוזר לאכסנייה שלי ושולח גלויה בדואר, בה אני כתוב שרציתי לבקר אבל לא נתנו לי להיכנס. וקובל אני על הרב על שאין עניים בני ביתו.
אחרי הצהריים פגשני שוב רבי לייב רובינשטיין ושאלני: "האם כבר בקרת את הרב?" כן, עניתי. אבל לא פתחו לי את הדלת. כנראה אין הוא מתגעגע למבקרים כמוני. "לא יתכן", אומר הוא. "אין אתה מכיר את הרב. אין מנהגו כך. עכשיו מבקש אני שלא תסע מכאן עד שתתראה עם הרב. האם מצאת את ביתו לנכון?" כן, אמרתי. ראיתי שלט קטן". "ומה עשית?" לחצתי על הכפתור החשמלי. "באיזו דלת?" הוא שואל. "בדלת האמצעית?" כן, עניתי. "בלכתך אחרי הצהריים, לחץ על כפתור הדלת בצד שמאל".
אני הולך ולוחץ על הכפתור שאמר לי. נפתח אשנב והמשמש שואל: "רוצה לראות את הרב? איזה שם להודיע?" משה בלוי מירושלים. אחרי מספר רגעים נפתחת הדלת המרכזית והרב יוצא לקראתי ומזמין אותי להיכנס. הביקור נמשך שעה וחצי. אני עומד לצאת והוא מלווני. שנינו לא מזכירים את ביקורי שלפני הצהריים ולא את הגלויה (הדואר מתחלק שם פעמיים ביום). הוא יוצא אתי עד מחוץ לדלת ואומר לי: "בבקשה, לחץ על הכפתור". אני לוחץ. "האם אתה שומע צלצול?" לא. "הפעמון מקולקל זה ימים אחדים", אומר הרב. "עכשיו ודאי נוכחת שאזהרת חז"ל – 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', כוללת גם את הרב…"
(על חומותיך ירושלים עמ' מ)