"קח לך את יהושע" כ"ח יח
"קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום" (רש"י)
אין אדם בעולם, שבשעה שיחמיאו לו על מעשה חיובי יתחיל לזעוק "צא מכאן, אינני רוצה לשמוע את המחמאות שלך, תתבייש לך!" המציאות היא שכל האנשים גדולים וקטנים כאחד, ישמחו לשמוע את הדברים ויאמרו: "יישר כח! באמת חיזקת אותי, אני ממש מודה לך על היחס החיובי".
ולעיתים דווקא אנשים גדולים ונכבדים זקוקים לעידוד יותר מאחרים וזאת לא מפני שהם נגועים חלילה במידת הגאווה, אלא מחמת שעל כתפיהם מונחות כל כך הרבה בעיות ומעמסות של כלל ישראל. הם צריכים להטות אוזן לצרות ולאסונות מסמרי שער ברוחניות ובגשמיות, של אנשים שבאים אליהם יום יום ושופכים לפניהם את ליבם השבור.
לכן כאשר אדם פוגש ראש ישיבה ואומר לו: "כבוד הרב, במקרה נכנסתי להיכל הישיבה שאתה עומד בראשותה, וראיתי את התלמידים יושבים ולומדים בהתמדה נפלאה!" – מילים פשוטות אלו נוסכות בו כח רענן ומשאבים חדשים. על ידי כך הוא יוכל בסיעתא דשמיא להמשיך ולנהל את מפעלו ביד רמה.
לפני מספר שנים ציטטתי בפני האדמו"ר בעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זצ"ל דברי הערכה ששמעתי מפי הגאון הצדיק רבי בנימין זילבר זצ"ל, מגדולי הציבור הליטאי אודות כמה תקנות שהוא תיקן בקריה. לשמע דברי קם הרבי מכיסאו ואמר: "בני יקירי! דע לך, אין לך מושג עד כמה גרמת לי הנאה, הבט וראה כמה צרות ועוגמת נפש מונחים בחדרי, אין אדם המחשב פעמיים טרם מתנה את צרותיו באוזני, אבל א גוט ווארט או דברי עידוד והערכה – מתקשים רוב בני האדם להשמיע".
הוסיף האדמו"ר ואמר: " אהרן, כסבור הנך, שרבי אינו רוצה לשמוע א גוט ווארט, אך אומר אני לך שמילים טובות או שמיעת א גוט ווארט מעודדות ומסייעות לי שאוכל להמשיך לשאת במשא הקשה של הנהגת העדה, להכיל את צרות הכלל".
לאחר דבריו אלו ברך אותי הרבי בברכות עד בלי די.
בדברים אלו הנאמרים לצדיקי הדור, ישנו ביטוי להכרת הטוב עצומה כלפיהם, אשר תחת להתעלות ברוחניות ללא טרדות ודאגות, מטים שכמם עבורנו בנטלם על עצמם את עול הציבור. כאשר נאמר לצדיק עד כמה דבריו משפיעים על הציבור ברוחניות נגרמת לו הנאה צרופה, בראותו שמאמציו נושאים פרות.
ואכן, היו צדיקים שמינו אנשים קבועים שתפקידם היה לדווח להם על הנעשה והנשמע בקרב ציבור שומעי לקחם, ובשכר זה היו מבטיחים להם הכרת טובה בזה ובבא.
רבי איסר זלמן והמחמאה
הסיפור הבא הובא בכמה ספרים, ואני באופן אישי שמעתי אותו מפיהם של שניים שהיו נוכחים בו בשעת מעשה:
המקום הראשון אליו הלך הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל לבקר כשהגיע לירושלים, היה ל"בתי ניטין". ישבו שם גדולי ירושלים, שכל התורה היתה פרושה לפניהם על כפות הידיים. ביניהם ישב גם רבה של ירושלים, ראש בית הדין של העדה החרדית, הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, בעל ה"לפלגות ראובן". בראשונה שם רבי איסר זלמן את פעמיו אליו.
בהגיעו לפניו, עוד בטרם החלו לשוחח בדברי תורה, פרץ רבי איסר זלמן בבכיות נוראות. הוא פשט את שתי ידיו כלפי הרב בענגיס ואמר בקול בוכים, עד שבקושי ניתן היה להבין את דבריו: "כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם!".
הרב בענגיס התפלא ושאל: "ר' איסר זלמן! ואס איז דער פשט?" ור' איסר זלמן פתח את פיו וסיפר לרב בענגיס, כשכל גדולי ירושלים שישבו שם מאזינים לדבריו:
הורי היו עניים מרודים. בהגיעי לגיל בו עלתה השאלה להיכן אלך ללמוד בוולוז'ין או במיר, אמר לי אבי:
"איסר זלמנק'ה, אינני יכול לומר לך איזה מקום עדיף לך, כי שני המקומות מצויינים. אבל, אתה הרי יודע שאין לנו כסף לשכור עבורך מקום לישון, ויהיה עליך לישון בלילות על גבי ספסלי בית המדרש. שהספסלים בישיבת מיר רחבים מעט יותר מהספסלים בישיבת וולוז'ין. עדיף אפוא שתלך לישיבת מיר, שם תוכל להניח את גופך הצנום לשנת הלילה, על ספסל רחב מעט יותר. כך תוכל לצבור יותר כוחות לקראת יום הלימוד שלמחרת".
"בסופו של דבר יצא", המשיך ר' איסר זלמן וסיפר לרבה של ירושלים- "שלא יכולתי ללכת לישיבת מיר, והלכתי לוולוז'ין. בהגיעי לשם בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל הבחורים לבושים בצורה נורמאלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסיים מטולאים, בחליפה דהויה, על ראשי כובע מקומט ולרגלי נעלים קרועות. התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי. חיכיתי ליום המחרת שיגיע.
עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה,וצעדתי לכוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שכולם מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמאלי!
בעודי ממתין בתחנה,ניגש אלי בחור ושאל אותי: 'קוראים לך, אולי, איסר זלמן?' השבתי בחיוב.
בישיבת וולוז'ין היתה הנהגה מופלאה" היו לומדים עשרים וארבע שעות ביממה ב'משמרות'. חלק מהבחורים היו הולכים לישון בשעה מוקדמת, וקמים באמצע הלילה ל'משמרת לילה'. בצורה כזאת, שקק בית המדרש לומדים ביום ובלילה, בלי הפסק.
אותו בחור שניגש אלי אמר לי: 'דע לך שראש הישיבה, הנצי"ב, אינו מתפעל כל כך מהר מבחור. אתמול בלילה הוא עבר במשך הלילה משולחן לשולחן בין משמרות הלומדים ושאל קושיה, ואף אחד לא הצליח לענות לו עליה תרוץ שהניח את דעתו. רק אחד הצליח, כך סיפר ראש הישיבה. הוא סיפר לכולם כי הגיע היום בחור חדש צעיר לימים, בשם איסר זלמן, שענה לו תרוץ ישר ושכלי. ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי ככל הנראה בחור זה יגדל ויהיה גדול בישראל!'
ואני, שהיה בדעתי לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה, שאבתי עידוד גדול מהדברים. כהרף עין נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה. אמרתי לעצמי: 'וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי, על הכובע שלי, העיקר שהנצי"ב שיבח את התרוץ שלי, ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. הכל בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אוזני כטל תחיה.
שמו של אותו בחור" – סיים רבי איסר זלמן את דבריו – "היה זעליג ראובן בענגיס! הוא אשר אמרתי בראשית דברי: כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם! מי יכול לדעת מה היה יוצא ממני אם הייתי חוזר הביתה".
רבותי! איזה מוראדיגע מוסר השכל לומדים מהסיפור הזה!
מה רב כוחה של מילה טובה, של מחמאה, של הארת פנים!
הגיע בחור חדש צעיר לישיבה. כבר ביום הראשון ניגש אליו בחור המבוגר ממנו בתשע שנים, שאינו מכיר אותו, ואומר לו מילה טובה בזכותה זכה עם ישראל ל"רבי איסר זלמן".
רבותי, זה לא עולה כסף! זה גם לא לוקח הרבה זמן, לומר לזולת כמה מילים טובות. לעיתים מילים אלו הן עבורו קרני אור, טל תחיה, המעוררות אותו לחיים.
(מתוך כבודם של ישראל)