כשהגיע האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל לארץ בשנת תשי"ד, בנסיעתו למירון נעצר לתפילת מנחה ליד קברו של רבי יהודה בר עילאי. השעה היתה מאוחרת, וכשהתאספו כולם כבר שקעה החמה, אבל בכל זאת עמד הרבי לתפילת מנחה, כמנהגו. לאחר שהסתיימה התפילה המשיכו בדרכם לצפת. אבל אנשי הפמליה ראו שמצב רוחו של הרבי נעכר, הוא היה מוטרד ומדוכדך ואף אחד לא הבין מדוע.
למחרת היום ביקש שוב לנסוע לקברו של רבי יהודה בר עילאי, והפעם הקפיד להגיע לשם בשעת צהריים מוקדמת במיוחד. שוב עמד להתפלל שם מנחה, והתרגשות גדולה ניכרה עליו. במהלך כל תפילת שמונה עשרה עמד ובכה, ורק לאחר מכן כשהתרחק מהקבר העידו פניו על שלווה ושביעות רצון.
אחד מהמשתתפים במעמד, הרב שמואל אונסדורפר, רבם של חסידי צאנז בפתח תקוה, אזר אומץ וניגש אל הרבי לשאול אותו לפשר האירועים האחרונים.
אמר לו הרבי: אתמול כשהגענו לצפת, ערכתי חשבון נפש על כל מה שעבר עלי אתמול, ונזכרתי במשנה במסכת ברכות (ד' – א') שבה אומר רבי יהודה בר עילאי שיש לסיים את תפילת מנחה לפני פלג המנחה, כלומר שעה ורבע לפני השקיעה, ומיד נזכרתי שבאותו יום התפללתי מנחה ליד קברו של התנא הגדול, בשעה שהוא עצמו קבע שהיא מאוחרת מדי! לא יכולתי להאמין שהייתי עד כדי חסר רגישות… הרי זה דומה לחוצפתו של המן שעורר את כעסו של המלך אחשורוש והמלך נזף בו "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז' – ח').
לכן הייתי כל כך מוטרד אתמול, והחלטתי לחזור ולהתפלל מנחה בקברו מוקדם, והתפללתי שאזכה לסליחתו של התנא הקדוש. התפללתי בלב שבור ובתשובה שלימה בשעה שמתאימה לדעתו של ר' יהודה בר עילאי. כעת אני מרגיש שאכן נסלח לי.
('מדשן ביתך' שופטים תשע"ח, מתוך הספר 'בנתיבות המגיד')