הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
שַׁבּת שָׁבּתוֹן לה' (שמות לה, ב)
בעיר ליסבון שבפורטוגל התגורר כושי, שבאמתחתו היה בקבוק זכוכית עם מים מנהר הסמבטיון. בכל השבוע סערו המים שבתוך בקבוק הזכוכית, ועם כניסת השבת, נרגעו המים וחדלו מסערתם. רבי מנשה בן ישראל, מגאוני אותה התקופה ורבם של האנוסים שבספרד, פורטוגל והמהגרים להולנד, מספר בשם רבי מרדכי יפה זצ"ל, בעל ה"לבושים", על "אדם אחד שהיה לו כלי זכוכית מלא מהחול בנהר סמבטיון, ובכל ששת ימי השבוע היה החול סוער בזכוכית, ובשבת היה נח". ועוד העיד ששמע מ"השר רבי מאיר" שראה בעיניו כושי עם כלי זכוכית וחול נהר הסמבטיון ליד מסגד ישמעאלי, וכשראהו השופט גער בו ואמר לו: "עשית שלא כהוגן! זהו חיזוק ליום השבת של היהודים!"…
מהו נהר הסמבטיון?
במדרש תנחומא מסופר על טורנוסרופוס הרשע, שפגש את רבי עקיבא ותהה בפניו מהי מיוחדותו של יום השבת. רבי עקיבא הסביר לו באריכות, כפי המסופר במדרש. שאל הרשע: "אם כן, מדוע הקב"ה עושה מלאכה בשבת, מעלה עננים, מוריד גשם, מזריח חמה ולבנה, כבכל ימות החול?!" השיב לו רבי עקיבא, שהמן במדבר לא ירד בשבת, כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, והציע לו לנסות ולהעלות באוב את אביו שמת בשבת. ואכן, טורנוסרופוס הצליח להעלות את אביו באוב בכל ימות השבוע, אך בשבת לא עלה אביו באוב. אביו אף הסביר לו ש"מי שאינו משמר שבת כתקנה, בא לכאן ומשמרו בעל כורחו".
ועוד אמר לו רבי עקיבא: "נהר סמבטיון מעיד שבכל הימים הוא מושך אבנים בחול, ובשבת נח". ופירש ה"עץ יוסף": "הוא נהר של אבנים וחול שמושך אבנים בימי החול, ובשבת – נח, וקוראים לו "סמבטיון", מפני שביתתו בשבת, שהשבת בלשון ערבי הוא "סבטי" ונהוג בלשונם להוסיף בתוארים "יון", ומקור דבריו מצוי כבר בדברי הרמב"ן על התורה (בפרשת וזאת הברכה), לדברי המהרש"א בסנהדרין (סה, ב), נהר הסמבטיון נח בשבת כבר מששת ימי בראשית ולא מדובר בתופעה שהחלה בתקופות מאוחרות יותר.
עשרת השבטים ונהר סמבטיון
כולנו מכירים את הסיפור המפורסם על רבי מאיר ש"ץ, שחיבר את ה"אקדמות", אותם שרים וקוראים בניגון ערב לאחר תפילת שחרית ולפני קריאת התורה בחג השבועות. הסיפור מספר על יהודי מעשרת השבטים, שהגיע לאשכנז מעבר לנהר הסמבטיון. היהודי סיפר על עלילות וגזירות קשות שגזר עליהם המלך במקום מגוריהם, לאחר שכומר אנטישמי נלחם בהם בכח קסמיו וכישופיו והוא מבקש שישלחו לו לעזרה יהודי ת"ח שיבוא להביס את הכומר הרשע. מאחר שההליכה לכיוון מקום מגוריהם של עשרת השבטים עוברת דרך נהר הסמבטיון השוצף וקוצף בכל ימות השבוע, מלבד בשבתות, הותר לשליח שנשלח מאשכנז לעבור את הנהר בשבת, למרות האיסור לשחות בנהר בשבת, מפני פיקוח נפשם של יהודי עשרת השבטים.
אך דא עקא, אסור היה לו לחזור בחזרה דרך הנהר למשפחתו שבאשכנז, כיוון שחזרתו כבר אינה דוחה שבת. נערך גורל בין כמה יהודים נבחרים, מי יהיה זה אשר ילך להציל את קהילת היהודים שמעבר לנהר הסמבטיון, ובגורל עלה שמו של רבי מאיר ש"ץ, שנפרד מבני משפחתו לעולמים, והיגר למקומם העלום של עשרת השבטים, חוצה בדרכו את נהר הסמבטיון. לפני לכתו כתב את סדר ה"אקדמות" ועד היום נוהגים בקהילות אשכנז לקוראו, בדחילו וברחימו, בבוקרו של חג השבועות.
במדרש רבה (בראשית פרשה ע"ג) כתוב במפורש, שעשרת השבטים האבודים אכן גלו "לפנים מן נהר סמבטיון", ובמדרש רבה (במדבר פרשה ט"ז) מסופר על עשרת השבטים ש"הם נתונים לפנים מן סמבטיון ושלפנים מן הרי החושך".
אלדד הדני, טען שהגיע מעבר לנהר הסמבטיון בשנת ד' אלפים תרמ"ג, והוזכר בחלק מספרי הראשונים, נחשב לסוג של "משיח שקר". אלדד הדני, כפי שמסופר ב"אוצר המדרשים" (איזנשטין), הגיע לקירואן, וסיפר ליהודי העיר המופתעים כי הינו אחד מבני שבט דן, המתגוררים יחד עם בני שבט נפתלי, גד ואשר, ב"חוילה הקדומה אשר שם הזהב". לדבריו, יש להם שופט יהודי בשם עבדון, והם דנים בארבע מיתות בית דין, ויושבים באוהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום ונלחמים בחירוף נפש בשבעת מלכי כוש הרודפים אותם.
לדברי אנשי קירואן, אלדד הדני דיבר רק בלשון הקודש והשיב להם על כל דברי ההלכה ששאלוהו, ש"כך למדנו מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה". אנשי קירואן הפנו את דברי ההלכה שהציע בפניהם אלדד הדני בפני רבי צמח גאון.
בהמשך מכתבם מספרים לרבי צמח גאון את הסיפור המופלא הבא: "ועוד סיפר לנו אלדד הדני, שכשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה. אמרו להם: "שירו לנו משיר ציון". עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה, והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו שסיפרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם, ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבוקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים, ברעש גדול ובקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל- היה מנפצו, והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים ובשבת נח, ובשעה שיעריב יום השישי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול לגשת אליו עד מוצאי שבת, והוא ששמו סמבטיון, ויש מקומות באותו הנהר שאין לו רוחב, כי אם 60 אמה, והם עומדים בצד הנהר משם ואנו עומדים מכאן ומדברים ומשוחחים אלו עם אלו, והם אסורים ושבויים מפני שהנהר מקיף עליהם, ולא אנו יכולים להיכנס אצלם ולא הם יכולים לצאת משם"…
רבי צמח גאון השיב להם כך: "ומה שאמר שבני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם- אמת אמר, שכך אומרים חז"ל במדרש, שהגלה נבוכדנצר לוויים בני משה שישים ריבוא, וכיוון שהגיעו לנהרות בבל, הם וכינוריהם, אירע להם כמו שסיפר לכם ר' אלדד"…
מקורות נוספים בדברי חז"ל, למציאתם של בני משה רבנו מעבר לנהר הסמבטיון, הם דברי התנא יונתן בן עוזיאל (שמות לד, י), הכותב (בתרגום ללשון הקודש) ש"ממשה יוציא הקב"ה צדיקים ובזמן הגלות יוליכם לנהר הסמבטיון". גם במדרש איכה למדנו על עשרת השבטים, שגלו לנהר סמבטיון, וכך נמצא במספר מקומות נוספים במדרשים.
בשנת תרנ"ט הגיע לירושלים יהודי שהציג עצמו בשם יוסף בן יעקב, וטען שהוא מבניו של משה רבינו. גדולי ירושלים, כך מספר המקובל המפורסם רבי שמעון הורביץ זצ"ל (מראשי ישיבת המקובלים "שער השמים") בספרו "קול מבשר", נפגשו עמו והתרשמו ממנו ומדבריו.
בפגישות איתו השתתפו רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, רבי חיים יהודה לייב אוירבך ועוד רבנים. גדולי ירושלים, ביניהם חברי בית הדין של הגאון הישיש רבי שמואל סלנט זצוק"ל, חתמו על מכתב ששוגר אל "בני משה", כדי "למצוא דרך מבוא לאחינו בני אמונתנו עשרת השבטים, ואת מעבר הנהר סמבטיון ובני משה החונים לפנים מן הנהר".
הרבנים מביעים במכתבם ציפיה כי גילוי מקום מגוריהם של עשרת השבטים יביא לגאולה השלמה, והם מציינים במכתב את דברי הגאון מוילנא, שכתב: "בני משה החונים לפנים מנהר הסמבטיון המה צדיקים ופרושים גדולים והם המושיעים שיעלו בהר ציון". על המכתב הוחתם לא פחות מאשר המרא דאתרא, הגאון בן המאה, רבי שמואל סלנט זצוק"ל, אליו הצטרפו מחליפו בתפקיד, מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל וה"לב העברי", הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצוק"ל. המכתב לא זכה לתשובתם של עשרת השבטים ובני משה, כיוון שאותו אורח עלום נתפס על ידי הממשל הטורקי בחשד לריגול, והוצא להורג בדמשק. האיש ויחוסו נותרו כתעלומה בלתי פתורה.
איפה נמצא הסמבטיון?
הרמב"ם מעיד באחת מאגרותיו על עשרת השבטים: "דעו לכם שזה עניין אמיתי, ועל ביאתם אנו מחכים, אשר הם אחרי הרי החושך ונהר גוזן ונהר סמבטיון. ובאמת שנהר זה מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הראו בימי הזקן והצדיק אבי אבא ז"ל צלוחית אחת ובה חול והיה מסובב כל ששת הימים ונח בשביעי", והרמב"ם מחזק את דבריו ומוסיף: "והדברים אמיתיים, כי הם נראים לפעמים ליחידים"…
רבי עובדיה מברטנורא מעיד בשם יהודים שסיפרו לו, שמפורסם אצלם על סוחרים ישמעאלים, שבמרחק של 50 יום במדבר ממקום מושבות הערביים, נמצא נהר הסמבטיון, הסובב סביב לארצם ושום יהודי לא מנסה לעבור את הנהר המופלא בשבת, כדי שלא לחלל שבת בהליכה בנהר. רבי עובדיה מברטנורא מספר, שישנה מסורת בידם שמאחורי הנהר מתגוררים בני משה הצדיקים והטהורים, שאין בהם שום אחד שעובר עבירות ומספרם רב כחול הים. והוא מספר: "וסיפר לי רב אחד, זקן אשכנזי, שנולד וגדל במדינה הזאת, כי זוכר הוא בימי חורפו, שכאשר באו יהודים אחרים מארץ עדן וספרו כדבר הזה בדיוק, בלי שום תוספות או חסרון". האם הנהר נמצא באזור ישובי הערבים?
כהן דת נוצרי כתב אגרת קדומה, הנקראת "אגרת פרושי ג'ואן". הכומר מספר על ביקורו באזור הודו, ומוסיף בהתלהבות ש"יש נהר סביבו נהר מאבנים, ומושך עד ים אוקיינוס, ומקיף תשעה משבטי ישראל, והולך כל ימות השבוע עד יום השבת ובשבת כולו נח ונושא אבנים גדולות וקטנות לים, ותשעה שבטי ישראל אינם יכולים לעבור את הנהר".
האם הנהר נמצא באזור הודו דווקא?
השד"ר רבי משה יפה שלח מכתב בשנת תר"ח, לגאון המפורסם רבי יוסף שווארץ זצ"ל, מחבר "תבואת הארץ", בו מספר לו על עשיר יהודי שהתגורר בבומביי שבהודו, ששלח את בנו לצרכי מסחר לקאנטאן, שם סיפרו לו כי במרחק של חודשיים הליכה, ישנו נהר הזורק אבנים בכל השבוע ובשבת הוא נח ונרגע.
הרמב"ן קורא לנהר הסמבטיון בשם "נהר גוזן" (וכך מובא בעוד מדברי חז"ל), לפי החוקרים שעסקו בנושא, (כך לפי מאמרו של ב. מלכיאל בנושא, "יתד נאמן" גליון חג הסוכות תשס"ח), הנהר נמצא באזור צפון עירק, מזרח טורקיה ואפגניסטן. לדעת חוקרים אחרים, נהר הסמבטיון נמצא בהודו, ויתכן שמדובר בנהר הגנגס ההודי. הנהר "סאבאטינו" נמצא בהודו ומפריד בין האינדיאנים באזור, כך שישנם חוקרים המצביעים דווקא על נהר זה כעל נהר הסמבטיון. לפי הילקוט שמעוני (שיר השירים תתקפ"ה) נמצא נהר הסמבטיון בדמשק שבסוריה, ואכן בדברי הנביאים אנו למדים שעשרת השבטים הוגלו לדמשק.
איפה בדיוק נמצא הסמבטיון בדמשק? בעידן הטכנולוגי של ימינו, שאלפי לוויינים עוקבים אחר כל תזוזה בכל מקום בעולם, כיצד לא נמצא נהר הסמבטיון? להיכן הוא נעלם?
שאלה זו שאל מו"ר מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א בילדותו את מרן ה"חזון איש" זצ"ל. החזון איש השיב לו: "אם הקב"ה רוצה שנהר הסמבטיון יסתתר ולא יתגלה, אז כל הבדיקות, הכי משוכללות שיהיו – לא יעזרו".
רבי דב בער ליפשיץ זצ"ל מסביר את נוסח התפילה "ולא נתתו ד' אלוקינו לגויי הארצות וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים", שהקב"ה לא רצה שהגויים ישבתו בשבת, כי "גוי ששבת חייב מיתה", ואילו הגויים היו יודעים היכן נמצא הסמבטיון היו מתפעלים ממנו, היו מתחילים לשמור שבת, ולכן הקב"ה מסתיר את נהר הסמבטיון.
מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטיינמן שליט"א כותב בספרו 'איילת השחר' על התורה ש"במשך הדורות הסתר פנים הולך וגדל. ויתכן שגם מה שלא מוצאים היום היכן נהר הסמבטיון, אף על פי שהיום יכולים להגיע לכל העולם, גם זה בכלל ההסתר פנים".
בתקווה שהסתר- הפנים יסתיים וכולנו נראה בעינינו את עשרת השבטים, צועדים בסך היישר מנהר הסמבטיון לעבר ירושלים ובית המקדש. והלוואי ונזכה במהרה!!!
הדג והיונה, ההר והפרה
הרד"ק (בראשית ב, ג) כותב שישנו דג שאינו שוחה בשבת, ונח כל השבת סמוך ליבשה. ב"ילקוט הראובני" כותב ששמו של הדג הוא שבתי וישנם שקוראים לו דג שיבוטא, על שם השבת. ולכן רבא האמורא מלח לכבוד שבת דג שיבוטא, שהוא דג השובת בשבת. רבי יעקב עמדין זצ"ל כותב שיונה איננה תולשת בשבת צמחים וענפים המחוברים לאדמה, כדי שלא לחלל את השבת. ודבר מופלא למדנו ב"עיון יעקב" (סוטה ל"ח) שהיונים יודעים איזו תבואה נתלשה בשבת והם לא אוכלים ממנה(!)
הגמרא מספרת על פרתו של יוחנן בן תורתא ששבתה בשבת מרצונה ולא הסכימה לעבוד, כאשר בעליה היהודי מכר אותה לגוי. כשבעליה הקודם לחש על אוזנה שתתחיל מכאן ואילך לעבוד בשבת, רק אז קמה והסכימה לעבוד. ומספרת הגמרא שהקונה הגוי כל כך התרגש מהפרה שומרת השבת, עד שהתגייר ונהיה תלמיד חכם, ואף הוזכרו הלכות בשמו בדברי חז"ל.
המפרשים מצביעים על "הר הכסף", הרי שבמשך כל ימות השבוע מושך כסף מעפרותיו, אך בשבת הוא שובת ולא מנפיק כסף עד יום ראשון.