לפני תקופה הזדמן לי להכנס לחנות משחקים וצעצועים, ונגלה לעיני דבר אשר לכאורה מעורר השתאות. בפינת החנות עומד לו סבא עם שני נכדיו. ושואל אותם – רוצים כזה משחק? כזה? כזה? ומראה באצבעו על משחקים יקרי ערך כאלו. ולבסוף קנה להם 'פליימוביל' בעלות של כל יחידה כ- 3.2 ש"ח. ומאידך, בפתח החנות ב'עמדת מחזיקי המפתחות' עומדת אמא ואומרת: "…למדת יפה השבוע, זה מגיע לך!! אני כל כך נהניתי ממה שהרבי כתב… תוכל לבחור לך אחד משלושת ה…".
והנה, לפני מספר ימים שאלתי את אבא של מקרה א': נו, הילדים שלך כל היום עם הפליימוביל? "תאמין לי", הוא עונה לי, "הם כבר שכחו מזה!!". החלטתי להפנות את תשומת ליבי לילד של "מחזיק המפתחות" עם הפנס אשר גר בשכונתי. ובמפגש אקראי מספר הוא לשני חבריו כשהוא נוסע באופניים – כמשיח לפי תומו: "זה, אמא שלי קנתה לי על המבצע…", ומראה להם! מספר ומשתעשע עם זה!!
ותמיהתי היתה, מדוע אכן ההבדל התהומי בתוצאות בין שני המקרים הללו??
הורים נכבדים! ילדים צריכים את הכבוד, ההערכה, החשיבות, הסיפוק, ההנאה. זה מה שנותן להם את הסיפוק, לא מחיר הבגד או הממתק – אלא ה'עסק' סביב זה. מדוע ילד שבא עם ממתקים לכיתה, ילמד שיעור שלם יפה בשביל 'עדש' מהרבי? מדוע כל כך אוהבים בבית שסבתא באה ונותנת 'צימוק'? מדוע הילד 'נלחם' בבית הכנסת לזכות ב'פקאלע' ב'אופרוף', בעוד שבבית הוא מקבל עוגה ומיני מתיקה לרוב?
התשובה היא אחת: אין נפקא מינה מה נותנים, ההבדל הוא איך נותנים!!! הילדים אינם כ'בקבוקים' שיש למלא אותם, אלא כ'נרות' שצריך להדליק אותם. חשוב שנלמד ונפנים מסרים אלו, כי אם אנחנו לא נאמין בכך, כיצד הילד יאמין בזה?! בחינוך – המפתח להצלחה הוא שהמסרים יועברו מהלב, ברגש ובהבנה ולא בהוראות וציוויים.
(מאמרו של הרב שלום קמינר, יועץ חינוכי, פורסם ב'אספקלריא' וישלח תשע"ט)