הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
בעזהשי"ת מתחילים ללמוד מסכת סנהדרין, יחד עם לומדי הדף היומי די בכל אתר ואתר.
מהו מעלת הנסמך להוראה "יורה יורה" "ידין ידין" בזמן הזה, שבטלה הסמיכה לדיני נפשות ודיני קנסות? על כך נראה בסוגיות הנלמדות בדף היומי, נשתדל לבאר בקצרה:
מבואר בגמרא (דף ה') שביקש רבי חייא מרבי שייתן רשות לרבה בר בר חנה להורות, שאל אם יורה והשיב "יורה", כלומר באיסור והיתר, עוד שאל אם ידין והשיב "ידין", כלומר בממונות, עוד שאל אם יתיר בכורות והשיב שיתיר בכורות.
דנו הקדמונים מה תועלת הסמיכה בימינו, שאין לנו סמוך מפי סמוך עד משה רבינו, ולא מועיל הסמיכה לדון דיני קנסות ולקדש את החודש ע"פ הראייה, עד שכתב האברבנאל (בספרו 'נחלת אבות' על מסכת אבות פ"ו מ"א), שמה שמראה המשנה על הלומד תורה לשמה שנקרא 'ריע', 'אהוד' וכו', ולא מכנים לו תואר 'רבי' או 'רבן', כיון שאין תועלת לסמיכה בזמנינו, והלומד תורה אינו נעשה 'רבי' בסמיכה, אלא נקרא 'אהוב', 'אוהב את המקום' וכו'. אמנם בגמרא (בדף ה'), מבואר שהיתה תקנה שתלמיד לא יורה באיסור והיתר, אלא ע"י נטילת רשות מרבו. ומובא מעשה בתלמיד שהורה הוראה נכונה והשומעים לא הבינו דבריו נכון ונכשלו בטומאה וטהרה, לכן קבעו שצריך רשות להורות, והרב ידקדק בו שיודע להסביר היטב בלשונו שיובנו דבריו.
עוד אמרו שאסור לתלמיד להורות הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, ובחוץ לשלש פרסאות נחלקו הפוסקים ביו"ד ס"י רמ"ב ס"ד יש מתירים להורות באקראי ולא לקבוע עצמו להוראה, וי"א שתלמיד חבר מותר ותלמיד גמור אסור אלא שאינו חייב מיתה. בזה מועילה נטילת רשות מרבו שיוכל להורות, ונחלקו הראשונים בדין נטילת רשות שי"א שאם הוא רבו מובהק לא מועילה נטילת רשות להורות תוך שלוש פרסאות, וכן פסק הרמ"א (ס"י רמ"ב ס"ד), והש"ך שם הביא שדעת כמה ראשונים שמועיל נטילת רשות. עוד כתב השו"ע שם שאם נטל רשות מרב אחד לא מועיל, אלא צריך לטול רשות מכל רבותיו המובהקים, וכתב הרמ"א שאין הכוונה רב מובהק שרוב חכמתו הימנו, שכיצד יתכן שיהיו לו כמה רבנים, אלא הכוונה למעט תלמיד חבר שנתגדל בתורה וקרוב לדרגת רבו, אבל הש"ך פ"י שהכוונה שיש לו כמה רבנים לכמה חלקי התורה: אחד שלמדו משנה ואחד שלמדו גמרא ורב שלמד ממנו רוב חכמתו בקבלה.
יסוד הסמיכה בזמנינו
מעתה כתב הריב"ש (ס"י רע"א), שעניין הסמיכה למנותו להקרא 'רב' ולא 'תלמיד', ואז יוכל להורות, אבל קודם הרשות אסור להורות מצד הגזירה שנתבארה ומצד כבוד רבו. הוסיף הריב"ש שאם אינו בחיי רבו אינו צריך רשות משום רב, כיוון שאין הטעם של כבוד רב, אף שמצד דקדוק לשונו שגזרו חז"ל, אין הבדל אם הוא בפני רבו. מעשה שהיה בגמרא, היה בחיי רבו ולא גזרו אלא כמו מעשה שהיה, שכיוון שמי שהגיע להוראה אסור לו להימנע מלהורות, שנאמר: "ועצומים כל הרוגיה", זה שהגיע להוראה ואינו מורה, קבעו את הגזירה של נטילת רשות בשותף 'כבוד רבו', וכשאין לחוש משום 'כבוד רבו' לא גזרו, שאם אתה מצריכו לטול רשות מרב אחר, יצטרך לשמשו זמן רב כדי שיכיר בו אם הוא ראוי לתת לו רשות, והיה נמנע מהוראה זמן רב ויש בזה צד איסור.
עוד כתב הרמ"א בסימן רמ"ב סעיף י"ד בשם הרד"ק, שמי שאינו מוסמך ל"מורינו" אסור לסדר גיטין וחליצות ע"ש.
הרי למדנו כמה הלכות גדולות בעיקרי ההוראה בזמנינו. וכיום המנהג שגדולי הרבנים מעידים תלמידיהם להורות במקומם, ואת הדבר הקשה יביאו אל הרב, ובאופן זה מתלמדים להורות בשימוש חכמים.
שבח הוא לרב שזכה שתלמידיו הגיעו להוראה ומורים.
שבח הוא לתלמיד שהגיע להוראה שנכנע בפני רבו ושואל בפניו דרבי ההוראה, ומעביר את מסורת ההוראה מרבו שקבל מרבו עד משה רבינו מפי השם יתברך.