סיפר האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע על אבי זקנו האדמו"ר רבי אלעזר מענדל מלעלוב זי"ע, שאירס את בנו עם אחד מחסידיו שהתגורר בארץ ישראל, והיות ולא היתה בביתו אפילו פרוטה אחת לא קיבלה הכלה שום מתנות ותכשיטים כנהוג. כי למרות שממון רב היה מגיע אליו מחסידיו בפולין, היה מחלק הכל לצדקה וביתו נשאר ריקם מכל.
הדבר הצר מאד לאם הכלה, שהיתה מרבה להפציר בבעלה כל אימת ששם פעמיו להסתופף בצל רבו – מחותנו, שיבקש ממנו שישלח איזו מתנה כלשהי לשמח את לב הכלה. אך אותו חסיד, בכל עת בואו להסתופף בצל הרבי היה שוכח מכל הבלי עולם.
משהתקרב חג השבועות והחסיד יצא מביתו לעלות אל הרבי ולשהות בצלו בשלושת ימי הגבלה, שבה רעייתו ואמרה לו שיזכור לבקש מהרבי שישלח איזו מתנה לכלה, והוסיפה באזהרה שאם לא יביא עמו איזו מתנה מהרבי תנעל הדלת בפניו…
דרכו של הרבי היתה להתפלל מעריב ולספור את ספירת העומר האחרונה בציונו הקדוש של שמעון הצדיק, ולאחר מכן היה הולך אל הכותל המערבי ולקבר דוד המלך. לאחר שסיים הרבי את ספירת העומר נכנס לחדר מיוחד סמוך לציון הקדוש, או אז נכנס המחותן – החסיד בלב רועד לעשות את דבר בני ביתו, בידעו ומכירו שהם בבחינת 'אומר ועושה'…
התקרב החסיד אל דלת החדר ודפק עליה, בעודו מהרהר: 'אכן, הרבי מחלק את כל מעותיו לצורכי צדקה וחסד, מכל מקום מדוע אינו שולח לכה"פ תכשיט כלשהו, ואפילו סיכה קטנה'…
בעודו מהרהר כך פתח הרבי את הדלת, נענה ואמר: "לא האמנתי עליכם, מחותן. ימים כאלה גבוהים, שלושת ימי הגבלה – וסיכה קטנה בראש?!"…
מיד בחזור המחותן לביתו אמר לבני הבית: "יש לנו מחותן המשוטט בשמי השמים – אם תוסיפו לבקש מעמי שאדרוש מהרבי תכשיטים לכלה, או אז אני מצדי לא אחזור יותר הביתה"…
(ע"פ באר הפרשה)