הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי (בראשית מ"ה, א')
גדולי ישראל היו ערים תמיד לצרת נפשם של צאן מרעיתם, אבל לא רק לצרתם אלא אף לצרתו של כל מי שנברא בצלם. גם הדבוקים בהם ובדרכיהם נהגו כן, ולא פעם היה שכרם גדול גם כאן בעולם הזה.
שמו של הנגיד רבי משה חיים מחנטשין, הלך לפניו בפולין כולה, לבד מייחוסו כאחיו של החידושי הרי"ם, היה גם בעל ייחוס עצמי כבעל צדקה ונדיב לב, חסיד במעשיו ודבוק ברבו רבי מנחם מנדל השרף מקוצק. כיצד זה הגיע רבי משה חיים לעושרו המופלג?
היה זה לאחר מעשה מופלא שארע עמו. שנים אחדות אחר נישואיו, כשריחיים היו תלויים ומעיקים על צווארו ולרש אין כל, עמד לפני רבו, ושטח את צערו על עוללים השואלים ללחם ופורש אין להם. תמה הרבי ואמר: "ומה, אם אין פרנסה הולכים אל לשכת שר הפלך אשר בוורשה הבירה, ומגישים הצעה למכרז הממשלה!"
כחסיד נאמן, לא היסס רבי משה חיים אף לא לרגע, אחר שנטל רשות מאשתו נסע הישר אל ורשה הגדולה. אל לשכתו של שר הפלך הרוסי בוורשה נהרו אילי הון רבים מרחבי המדינה כולה. מידי פעם, פרסמה הממשלה הודעות על מכרזים עסקיים שונים, לביצוע עבודות ציבוריות רחבות היקף, רק לקבלנים ידועי שם, בעלי הון עצמי רב, התאפשרה הכניסה למכרזים מעין אלו. מתן שכר רב היה בצידם ועושר רב בצילם. משהופיע רבי משה חיים במלבושיו המסורתיים, בין העשירים המופלגים שבלשכה, עורר הדבר פלא עד גיחוך. בטוחים היו כי קבצן יהודי לפניהם, ששיגעון גדלות נכנס בו, שאם לא כן, כיצד זה מנסה דג רקק כמותו להתמודד מול כרישים שכמותם?! הכל תמהו ולעגו לו, אלא שרבי משה חיים לא חנן אותם ולו במבט קל. חזק היה באמונת צדיקים והוא ביצע את הוראותיו של הרבי בעוז ובגבורה.
עמדו הסוחרים והמתינו, כשאינם פוסקים מלהביע את לעגם אל מול הסוחר היהודי שצץ פתאום בינותם, לפתע הופיע שר הפלך על סף האולם. הס הושלך באולם, ובדומיה שהשתררה נשמע קולו של השר: "היכן הוא משה חיים רוטנברג?" תוך שהוא אוחז בטופס הרישום אותו מילא רבי משה חיים זמן קצר קודם לכן, עיניו של השר עברו במהירות בין הסוחרים, והוא זיהה עד מהרה את היהודי היחיד אשר עמד בירכתיים. "האם יליד מגנישוב אתה?" שאל השר, ורבי משה חיים השיב בחיוב, אך עיניו הביעו תימהון, בוודאות ידע הוא כי פרט זה לא מילא בטופס הרישום, שכן לא נתבקש לרשום היכן נולד, מהיכן אם כן ידע השר על מקום הולדתו, ומה עניינו בכך? תמה, אולם השר לא הניח לו לחשוב הרבה וביקש ממנו להיכנס אל לשכתו.
"הבה ואספר לך נשכחות", אמר והחל מספר:
"לפני שנים רבות נדד לו נער רוסי מעיר לעיר. יתום היה הנער מאב ואם, ונפשו כמהה לרכוש חכמה ודעת. יכול היה להתגורר בכפר מולדתו במחיצת קרוביו ובני משפחתו, אך הללו נבערים היו מדעת, והיטב ידע הנער כי אילו יעשה כן ישאר אף הוא עד סוף ימיו איכר פשוט וגס. ביכר אפוא לעזוב את מולדתו, ולנסות מזלו בעולם הגדול. הוא תכנן לחסוך סכום נאה ולנסות להתקבל באחד מבתי הספר היוקרתיים ללמוד מקצוע מבוקש. בנדודיו הגיע לעיר מגנישוב שם שימש כרועה צאן אצל איכר פולני, יום אחד נשמטה כבשה אחת מן העדר וברחה לנפשה. ניסה הנער לתור אחריה אך לשוא, הכבשה נעלמה לבלי שוב. בפחד ואימה הסתובב הנער ודמעות זולגות על פניו, מר היה לו בכפליים. ידע היטב את העונש הגדול, אשר מצפה לו מידי אדוניו על רשלנותו. מודע היה גם לכך כי יפוטר מיידית מעבודתו ויגורש ככלב חוצות ללא פרוטה על כל עמלו אשר עמל במשך השנה האחרונה.
בעודו עומד ובוכה, הבחין הוא לפתע בנער יהודי המתבונן בו ברחמים. הפציר בו היהודי להשיח בפניו את לבו. תחילה ניסה הרועה להתעלם ממנו, אולם משראה כי אך את טובתו הוא חפץ סיפר לו על האסון אשר ארע עמו. 'מה מחירה של הכבשה?' שאל הנער היהודי לפליאתו של הרועה, מששמע את מחירה שאל שוב: 'באיזו שעה אמור אתה לסור אל בית אדונך?', 'עם השקיעה' השיב הרועה. 'המתן נא לי כאן עד סמוך לשקיעה', אמר הנער ונחפז לדרכו. לתדהמתו של רועה הצאן שב הנער היהודי זמן קצר לפני השקיעה כשבידו הסכום במלואו, אותו אסף מנדיבי עם מקרב אחיו היהודים.
הרועה היתום התקשה להודות למצילו במילים, אולם זה האחרון זרזו לרכוש כבשה חדשה ולצרפה אל העדר, ולא נודע מאומה".
"אני הוא הנער הרוסי, רועה הצאן אשר במגנישוב", קרא שר הפלך בהתרגשות, "ואתה משה חיים הצלתני אז, לעולם לא אשכח לך זאת, ועתה הגיעה העת לגמול לך טובה תחת טובה!" עיניהם של הנאספים באולם המכרזים נפערו בתימהון, כאשר יצא שר הפלך יחד עם הסוחר היהודי בפנים שמחות וטובות את האולם כשהודעה בפיו: "מתכבד אני להודיעכם כי הסוחר היהודי מר רוטנברג זכה בכל המכרזים הממשלתיים המתפרסמים היום, עמכם הסליחה על המתנתכם המיותרת…" הדברים נפלו על הנוכחים כרעם ביום בהיר, אלא שלא היה לאל ידם לעשות מאומה, שכן סמכותו של השר עליונה היתה ובלתי ניתנת לערעור.
מני אז, הפך רבי משה חיים לבן בית בלשכתו של שר הפלך, והיה נוטל חלק בראש מכרזים שונים כשרכושו הולך וגדל, וכך גם מידת נדיבותו וצדקותו. עד סוף ימיו לא גבה בו לבו של רבי משה חיים ולא רמו עיניו. תדיר זכר חובת האדם בעולמו.
גם את צאצאיו חינך בדרך זו, להיטיב עם הזולת ולעשות חסד עם כל אדם באשר הוא.
('מן המים משיתיהו')