"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה… קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (שמות ל', י')
ופרש"י: "קדש קדשים הוא לה'" – "מדבר על מזבח הקטורת, שהמזבח הוא 'קדש קדשים', שהוא מקודש לדברים הללו: להקטרת הקטורת ולזריקת הדם על קרנות המזבח ביום כיפור, שרק אלו העבודות עושים במזבח הזה ולא עבודות אחרות".
והנה המלבי"ם מפרש את הפסוק באופן אחר, ומפרש שכל הפסוק מדבר על אהרן הכהן, וסוף הפסוק הוא המשך לתחילתו, שאהרון הכהן יזרוק ביום כיפור את הדם על קרנות המזבח כדי לכפר עליו, והטעם שהוא נבחר לעשות את העבודה המקודשת הזו היא משום "קדש קדשים הוא לה'", שקדושת אהרן היא קדש קדשים, ובזה הכח יש לו לעבוד את העבודה הזו ולכפר ולטהר את המזבח.
וכי עלה על דעתך שהמלבי"ם יטעה
מסופר על המלבי"ם שבכל ליל שבת היה נוהג למסור שיעור בפרשת השבוע, והציבור כולו היה מגיע בהמוניו לשמוע את חידושיו וביאוריו הנפלאים. היו גם כאלו בעלי בתים, שהיו קרובים יותר לכת המשכילים, ובכל זאת באו לשיעור כדי ליהנות מחידושיו. ואע"פ שהמלבי"ם היה מראשי הלוחמים במשכילים, בכל זאת נמשכו ובאו לשיעור.
באחת מהשבתות כשהגיעו לפרשת תצווה, המלבי"ם מסר את השיעור כדרכו, ובסוף השיעור כשהגיע לפסוק "קדש קדשים הוא לה'", הביא את פירושו של רש"י, שמפרש שהכוונה על המזבח, ואמר שאפשר גם לפרש בדרך אחרת, שהכוונה על אהרן הכהן שהוא קודש קודשים ובזכותו יש את הכפרה למזבח, וכמו שכתב בספרו על התורה באריכות.
כאשר המשכילים שמעו מהפירוש הזה, התחילו להתלוצץ מהרב איך הוא העז לפרש פשט אחר מדברי רש"י, ובכלל עצם הפשט הזה הוא לא מובן כלל, איך יתכן שהתורה כותבת על אדם בשר ודם שהוא "קדש קדשים"? הרי קדש קדשים שייך על הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואיך יתכן לומר כן על אדם בשם ודם? המשכילים שמצאו כאן פתח ללעוג על גדולי ישראל, הקהילו קהילות של ליצנים שעמדו והתלוצצו על המלבי"ם, שפירש פשט כזה שנראה מוזר בעיניהם.
כאשר המשכילים המשיכו להתלוצץ על דבריו, ניגש אל המלבי"ם אחד ממקורביו, וסיפר לו על ליצנותם של המשכילים, ושאל את המלבי"ם האם באמת לא טעה בפירושו הזה, שפירש אחרת מדברי רש"י?
המלבי"ם לא התרגש מדבריו, דחה בביטול את דברי המשכילים, ואמר: "מה אכפת לי מליצנות של המשכילים?". שאל אותו המקורב: "אבל יש כאן טענה שהם טוענים, שפירשת פשט שאינו נכון, וצריך לדעת האם באמת זה פשט נכון או לא?". ענה לו המלבי"ם: "אם כך שיש שמפקפקים בפשט הזה שאינו אמת, אחזור עליו בשבוע הבא בתחילת השיעור".
בשבת הבאה היה הבית הכנסת מלא מפה לפה, וכולם ציפו לראות איך המלבי"ם יצליח לתקן את הטעות שאמר בשבוע שעבר. המלבי"ם התחיל את השיעור ואמר, שלפני שיתחיל פרשת 'כי תשא', הוא רוצה לחזור על הפסוק האחרון שבפרשת 'תצווה', וחזר על הפסוק "קדש קדשים הוא לה'" עם פירושו של רש"י, והוסיף את פירושו שאפשר לפרש בדרך אחרת שזה הולך על אהרן הכהן שהיה קדש קדשים (ובא לומר בזה, שעל אף כל הליצנות של המשכילים, הפירוש הוא אמת).
הציבור התפלא, מדוע לא תיקן את טעותו, ולמחרת הסביר המלבי"ם שבאמת אין כאן טעות כלל, שפירושו הוא פסוק מפורש בדברי הימים (א' פרק כ"ג), שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן להקדיש קדש קדשים", ממילא אין כאן טעות, והדברים אמת לאמיתה של תורה. ואמר שהסיבה שלא הביא את הפסוק בשיעור להכות את שיניהם של המשכילים, הוא משום "אל תען כסיל כאוולתו", אלא רק חזר על הפירוש שוב, לומר שלא טעה בדבריו.
כאשר מקורבו של המלבי"ם עלה לארץ, נכנס אל המהרי"ל דיסקין וסיפר לו את כל הסיפור, אמר לו מיד המהרי"ל דיסקין: "וכי עלה על דעתך שהמלבי"ם יטעה ח"ו?"
(ובאמת יש להתבונן בזה על גדלותו של המלבי"ם, הרי כל אדם אחר במקומו כשהיה שומע את דברי המשכילים הללו שמלגלגים על דבריו, היה מיד מביא את ההוכחה מהפסוק בדברי הימים שמפורש כדבריו, להוכיח את צדקתו ולהראות לעיני כל את ברותם של המשכילים, אבל המלבי"ם לא די שבתחילה בכלל לא רצה להתייחס לדברי המשכילים, אלא גם אחרי שאמר שיתייחס לזה בשיעור הבא, לא עשה שום דבר מלבד שחזר על הפירוש כמות שהוא. משום שאצל המלבי"ם לא עניין אותו כל הענין של כבוד ובזיונות, כל מחשבתו היחידה היתה לעשות את רצון ה', וכיוון שסבר כאן שרצון ה' הוא שלא יענה למשכילים משום "אל תען כסיל כאוולתו", שאין צורך לענות ולהתייחס אליהם, ממילא שום שיקול אחר לא נכנס במחשבתו שצריך משום כן לענות להם.
ולכן אפילו כשחזר על הפירוש בשבת הבאה, כדי להראות שהפירוש הוא אמת ולא טעה בדבריו, לא הוסיף להביא את ההוכחה מדברי הימים, שאין צורך להתייחס לדברי ההבל של המשכילים הללו).
הרב המלבי"ם
הנה לגבי המלבי"ם, יש לעורר שכאשר מזכירים את המלבי"ם שלא לומר כפי שהרבה אומרים "מלבי"ם", שהרי מלבי"ם זהו ראשי תיבות של שמו "מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל", וכאשר מזכירים באופן כזה את המלבי"ם, נחשב הדבר שאומרים את שמו ללא תואר 'הרב', ודבר זה אסור שזהו זלזול בכבודו של המלבי"ם, שמזכיר את שמו ללא תואר 'הרב'. ולא גרע מההלכה שאסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, משום שזהו זלזול בכבודו, אותו הדבר כשקוראים לאחד הגדולים בשמו, זהו זלזול בכבודו ואסור. אלא צריך להקפיד לומר "הרב מלבי"ם" או "המלבי"ם" שמקדים את האות ה' לשמו, שהוא מרמז על הרב.
ובאמת מובא על המהרי"ל דיסקין בספר "עמוד אש" (עמוד קמ"ג), שכאשר הזכירו לפניו את המלבי"ם כמו שרגילים להזכירו "מלבי"ם", היה מוחה ואומר "למה לקפח את התואר 'רבי'?".
וכיוצא בזה י"ל לגבי היעב"ץ, והחיד"א, שלא לומר יעב"ץ או חיד"א בלא ה' קודם, שהרי גם בזה נחשב הדבר שמזכירים את שמם בלא תואר 'הרב' או 'רבי'.
הסכמות הגאונים
בספר 'מתנה מועטת' להג"ר אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, בעמוד הראשון של הספר הדפיס שלוש הסכמות ממרנן הגרא"ז מלצר, הגרי"ז מבריסק והגר"ח סרנא זצ"ל, ובראש העמוד כתב 'הסכמות', והביא את הסכמותיהם כצורתם.
ובהוצאה השניה של הספר כתב בראש העמוד 'הסכמות הגאונים', ובהקדמה כתב שכאשר הביא את הספר מההוצאה הראשונה אל מרן החזון אי"ש זצ"ל, העיר החזון אי"ש שבזה שכתב בכותרת של העמוד רק את המילה 'הסכמות', והביא את ההסכמות של הרבנים בלא להקדים ולכתוב עליהם שום תואר של כבוד. והרב כשכותב את הסכמתו בדרך כלל לא כותב על עצמו תארי כבוד, וממילא כאשר קוראים את ההסכמה רק עם שם הרב בעצמו, בלא שום תואר של כבוד, יש בזה חשש של קורא לרבו בשמו. ולכן כשכותב את ההסכמות ראוי לכתוב בראש העמוד 'הסכמות הגאונים', שאז כבר אינו קורא לרבו בשמו, ואין בזה זלזול בכבוד הרב, שהרי מזכיר בתחילה תואר של כבוד.
פוסק הדור
מרן החזון איש זצ"ל סיפר, שכאשר המלבי"ם התחיל לעסוק בחיבורו על ביאור התנ"ך, באה אליו משלחת של גדולי הדור ושאלוהו מדוע הוא מחבר ספרים על התנ"ך, הרי לפי גדלותו הוא יכול להיות 'פוסק הדור', ולענות שאלות בהלכה בנושאים הקשים והמורכבים ביותר, ועתה שהוא משקיע בביאורי התנ"ך, אין לו פנאי לברר את כל השאלות הללו, וטענו לו שהדור זקוק לפוסקים ומשיבים בהלכה, ועדיף יותר שישקיע בהלכה מאשר לחבר חיבורים על התנ"ך.
ענה להם המלבי"ם, שכל הסיבה שהוא כותב חיבור על התנ"ך, היא כדי להראות שכל דברי חז"ל הם אמת לאמיתה, ולבאר את התנ"ך על פי דברי חז"ל, בכדי שהמון העם לא יגררו אחרי טענות ההבל של המשכילים, שמסלפים את הפסוקים ודברי חז"ל על פי דעותיהם הכפרניות, וזוהי הדרך היחידה שבה אפשר לעצור את רוח ההשכלה שלא תכנס לתוככי בתי ישראל.
"וממילא" – אמר המלבי"ם – "אם אחד מכם יקח את העבודה הזו על כתפיו, הנני מסכים לקבל על עצמי לענות על כל השאלות הקשות שבהלכה לכל דורש". אלא שבכדי לחבר חיבור של המלבי"ם על התנ"ך, צריך להיות המלבי"ם בעצמו, ומשום כן, אף רב לא היה מסוגל לקבל על עצמו את המלאכה הגדולה הזו…
ובאמת אפשר לראות את גאונותו של המלבי"ם בהלכה מספרו 'ארצות החיים' על הסימנים הראשונים של שו"ע או"ח, שבהקדמה כותב המלבי"ם, שחיבר את הספר הזה בהיותו בגיל חמש עשרה שנה, ובמשנה ברורה מביא את דבריו להלכה כמעט בכל סעיף וסעיף.
(מתוך 'שלמים בציון' תשע"ז)