"מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב" (שמות ל"ה, ל"ה)
כבוד אמתי
במסילת ישרים כתב: "והכבוד האמתי אינו אלא ידיעת התורה באמת, וכן אמרו ז"ל: 'אין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו', וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל".
מרן הגרש"ז אויערבאך שנא בתכלית את הכבוד שעושים לו, וממש כעס על זה, והיה אומר לבני ביתו ולמשפחתו: "הרי אתם לא רוצים להכאיב לי, ולמה כותבים הנכם תארים וכדומה, או מנסים לסדר לי מקום חשוב באספות וכיו"ב?". הוא התבטא פעם: "אני אראה לכם מה זה כבוד אמתי: שלחתי מכתב דברי תורה לרבי משה פיינשטיין והסכים לזה – זהו כבוד אמתי!".
מרן רבי איסר זלמן היה אומר: "אינני בוחל בכבוד בגלל הפרומקייט שבו, אלא בגלל הקרומקייט שבו"…
כבוד מדומה
הסבא מסלבודקה ניגש פעם לאחד הבחורים בישיבה, ושאל אותו מי קיבל עליית שישי בשבת. אמר לו הבחור שאינו זוכר. וכך ניגש לכמה בחורים, וכולם אמרו לו שאינם זוכרים. אמר הרב: "אותו אחד שקיבל עליית שישי, במשך זמן רב הרי הוא מתגאה על הכבוד הרב שנפל בחלקו, והנה עברו רק יומיים שלושה וכבר אף אחד לא זוכרו! וכי זה נקרא כבוד?!"…
הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק א' עמוד צ"ט) מסביר, שכשם שישנם ילדים המשתעשעים בצעצועיהם, כך משתעשעים מבוגרים בכבוד, והמכנה המשותף בשניהם הוא הדמיון המעניק להם סיפוק. הילד נוטל תיבה שבורה, ומשחק בה כאילו היתה ספינה והוא רב החובל שלה, באותה מידה המבוגר משחק בפיסות כבוד, שהדמיון משלה אותו שעל ידן הוא חשוב…
מרן הגר"ח שמואלביץ היה תמיד מספר, כי עבר פעם בין ספסלי ישיבת מיר, ושמע איך בחור אומר לחברו "רבי חיים מחדש", כוונת הבחור היתה לחידושו של רבי חיים מבריסק, אבל לרגע קט היתה לו שמחה בלב, שבחור חוזר 'על שיעור שלו'. אחרי הרבה שנים עדיין מהבהבת בקרבו אותה הנאה שהיתה לו, ברגע זה "כי זהו כוחו של כבוד המדומה".
מהו כבוד אצל אנשים
מרן הגר"ח שמואלביץ היה מספר בהלצה, כי מעודו לא הבין מהו כבוד עד שלמד זאת מפי אדם פשוט. פעם, בדרך הילוכו בשעות לפנות בוקר, פגע בעובדי הניקיון כשהם עסוקים במלאכתם בפינוי פחי האשפה. עבודתם מתחלקת ביניהם. יש מהם המקרבים את הפחים למכונית האשפה, ויש המעמיסים את האשפה על המכונית, נעמדים על מדף בצידה ועימה הם נוסעים ממקום למקום. כשעבר הגר"ח שמואלביץ במקום, פנה לעברו אחד מהעובדים ובירכו לשלום, בהוסיפו שבל יופתע הרב מכך שהוא רק עוסק בהזזת הפחים ולא בנסיעה על גבי מכונית האשפה, באשר מטבעו הוא בורח מן הכבוד…
אמר הגר"ח כי אז הבין לראשונה מה טיבו של כבוד…
מתחלקים בסבל של כבוד
בספר 'תנועת המוסר' (ח, ה עמוד קכ"ג), הובא שבורח מן הכבוד היה רבי אהרן בקשט, גאב"ד לומז'ה, בעל 'לב אהרן', נאהב על הבריות ונואם בחסד עליון, וכל אימת שסיים נאומיו התחמק ונעלם מעיני הקהל בכדי שלא יחלקו לו כבוד. פעם הזדמנו רבי אהרן ובעל ה'חפץ חיים' זצ"ל באחת מערי פולין, לעצרת גדולה שהוכרזה למען חיזוק טהרת המשפחה. המונים צבאו על פתחי האולם לראות את הרבנים החשובים. בסיום העצרת ניסה רבי אהרן להחזיק במנהגו ולברוח מן הכבוד שיחלקו לו, אולם הפעם לא הצליח.
מי עיכב בעדו – ה'חפץ חיים'.
ידוע ידע ה'חפץ חיים' מה שבדעת רבי אהרן לעשות, והכין את עצמו מקודם. תפסו בידו והחזיקו, וכך יצאו שני הגדולים יחד מהאולם. "כבודו רצה שרק אני אסבול מכבוד ואיענש על כך?", הפטיר ה'חפץ חיים', "יקבל נא כבודו את מחציתו ונתחלק"…
סכנת הכבוד עד זקנה ושיבה
סיפר אבי זצ"ל, שפעם הגיע ידיד נעוריו של הרה"צ רבי אליהו לופיאן לבקרו בכפר חסידים, והתארח אצלו ימים אחדים. בוקר אחד טרם יצא מביתו לישיבה, הבחין האורח כיצד רבי אליהו עומד ומשנן את הפסוק "ולא תביא תועבה אל ביתך". לתמיהתו הסביר לו רבי אליהו כדברים האלה: "עוד מעט אכנס לישיבה, יקומו התלמידים לכבודי, אעלה למקומי במזרח, ימתינו עלי בקריאת שמע ושמונה עשרה, והרי הכתוב מכנה את הגאוותן ובעל הכבוד 'תועבת ה' כל גבה לב', 'כל' – לרבות משגיח, ראש ישיבה וכל מי שמכהן במשרה, שחולקים לו כבוד בהכרח ומצד החינוך, כולם נכנסים בסוג זה של 'תועבת ה"".
"האם איש כמותו, המעונה וחלש, צריך לחשוש לגבהות הלב?", שאל האורח.
השיב לו רבי אליהו במשל: "במקום פלוני מונחת פצצה מסוכנת. זה כמה שנים חלפו עליה אלפי אנשים ולא התפוצצה, האם חדלה הסכנה בשל כך? אולי תתפוצץ בדיוק עכשיו? אכן, סכנת הכבוד עד זקנה ושיבה!".
התיישב בעצמו במזרח
הגאון רבי שלמה קרליץ, היה נוהג כשהגיע למקום שידוע היה לו שיושיבוהו ב'מזרח', שלפני שהושיבוהו התיישב בעצמו ב'מזרח', בהטעימו: "הרי בסופו של דבר יעלו אותי לשבת ב'מזרח', כעת עומדות בפני שתי ברירות: או שהדבר יעשה בדרך כבוד, דהיינו שיבקשו ממני לעלות ל'מזרח' ואני אסרב, שוב יבקשו ממני ושוב אסרב, עד שלבסוף יכריחו אותי לשבת שם. או שלעומת זאת אעלה לבד ל'מזרח', ואז זה לא ייעשה בדרך כבוד אלא אדרבה, בדרך בזיון"…
לזקנים נשאר כבוד
הגאון רבי בן ציון אבא שאול היה אומר: "לפעמים פוגשים בבית הכנסת אנשים מבוגרים, שמקפידים מאד שיתנו להם כבוד בתפילה ובעליה לתורה, ואילו צעירים – אנו רואים שלא מפריע להם. זה לא אומר שהצעירים טובים יותר, אלא הזקנים – מה שנשאר להם מתאוות העולם הזה – הוא הכבוד. הצעירים מלאי תאוות אחרות"…
(מתוך הספר 'מידות והנהגות טובות')