הרב בנימין גולד
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י', ל"ג)
חז"ל דרשו מפסוק זה, שבאותו היום שנסעו מהר סיני, נסעו בשמחה, וברחו משם כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו: שמא יוסיף לנו עוד מצוות. לכך ניתנה להם פורענות, שאלמלא זה היו נכנסים מיד לארץ ישראל.
מי שיודע ערך כל מצוה ומצוה שאין לה סוף, הרי שהוא ירוץ על כל דבר מצוה וישמח בה כמוצא שלל רב! לשבחם של ישראל נאמר: "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", בני ישראל מקיימים את המצוות בשמחה ובתענוג גדול, ולא נראה בהם שום עמל בקיימם את המצוות.
ידוע מאמר חז"ל: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ויש לתמוה: הרי אם רצה לזכות אותם, היה לו להוריד מהם תורה ומצוות, כדי שיוכלו לעמוד בעשייתן וקיומן בנקל?
ווארט נפלא אמר בזה מרן רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, הקב"ה רצה לזכות את ישראל במצוות, כדי שירבה שכרם וזכות קיומם, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות בכל הליכותיהם, בכל מעשה שעושים נתן להם מצוה. מקומם בבוקר ועד השינה בערב, הרבה להם מצוות בכל הדברים שאדם עושה ממילא לצרכיו, כגון קשירת נעלים שאדם בין כך עושה, נתן בזה מצוה לקשור ימין תחילה. אח"כ אדם שוטף ידיו – נתן להם מצוה של נטילת ידיים, וכן הלאה, נתן להם מצוות במעשים הפשוטים, שעושים בין כך למילוי צרכיהם, ובזה הרבה להם תורה ומצוות, וזיכה אותם בריבוי שכר גדול.
אדם שמייקר כל מצוה ויודע ערכה וטובה, הרי שכל מעשה קטן שעושה ויש אפשרות לעשות ולקיים בו מצוה, הוא עושה זאת בשמחה גדולה, ותמיד מחפש עוד ועוד מעשים ומצוות לעשות רצון ה', ולזכות בשכר הגדול השמור לעושי מצוותיו.
●●●
ענין זה של 'רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', נאמר גם על כל אחד ואחד מישראל, שכל הרוצה לזכות את הרבים, ירבה לעצמו תורה ומצוות, ובזה יזכה את הרבים. נביא בזה מעשה נפלא עד מאד, על אחד מקברניטי האומה היהודית בדורות האחרונים, שהלך בדרך זו וזכה לזכות את ישראל באופן שכמעט ולא היה לפניו:
הגה"צ רבי שלום צבי הכהן שפירא זצ"ל, הביא מעשה שסיפר מרנא החפץ חיים זיע"א:
החפץ חיים סיפר על חסיד אחד שרצה לזכות את ישראל, וחישב מחשבות כדת מה לעשות למען זיכוי זה, חיפש ומצא שעליו לנסוע לעיר הבירה במדינה ידועה, שישראל מרובים בה באוכלוסין, ושם ישפיע על ההמונים בדרשותיו.
אמר ועשה. טרח הרבה וחפש, עד שהגיע לבסוף למחוז חפצו, נכנס לבית המדרש הגדול והחל נושא מדברותיו בין מנחה למעריב. מתפללי בית הכנסת החלו לרטון ולהתרעם, מה רצונו של המגיד הזה כאן, הרי כל מטרתו וחפצו הוא שנשלשל לו כמה פרוטות בקערה למחייתו, כמנהג רבים מן המגידים בעת ההיא, הבה ניתן לו, אפוא, את הממון, ויניחנו לנפשנו. שמע החסיד את דבריהם, וראה שקשה באמת להשפיע על אנשים הגרים בעיר הבירה, החליט ללכת לעיר אחרת, עיר מחוזית אמנם, אך קטנה מן הראשונה, שם אנשיה שקטים ונוחים יותר לשמוע דברי תורה, ושם יעשה נפשות ויפעל גדולות ונצורות.
קם ונסע לעיר הקטנה, אולם לגודל צערו, גם שם נכונה לו אכזבה מרה, ולא מצא אוזן קשבת לדרשותיו. באין ברירה, החליט לנסות במקום שלישי הקטן מקודמיו, אך גם הפעם לא עלתה בידו, וכך נדד וסבב החסיד ממקום למקום, כל פעם למקום קטן מקודמו וללא הצלחה.
כיון שראה שלא עלתה בידו, הרהר שכנראה טעה בחשבונו, ועליו לשוב לעירו ומקומו שאנשיה מעטים ומכירים אותו היטב. מהם יתחיל לפרסם שם שמים בעולם. צירף מחשבה למעשה, שב לעירו ולמכריו משכבר הימים, נכנס לבית הכנסת, עלה על הבימה והתחיל להטיף לבני המקום מוסר על דא ועל הא. עודו מדבר עמם, והנה מגיע לאזניו קול מלחשים רוגז: 'מה הוא רוצה מאיתנו, קודם שיטיף מוסר לחתנו הצעיר', 'מוטב שיגיד מוסר למשפחתו ובני ביתו', וכו'.
חזר הלה לביתו ועשה כדבריהם. החל לחנך את ילדיו בקפדנות לתורה ויראת שמים כרצונו ושאיפותיו, אולם אף הם לא טמנו ידם בצלחת והשיבו לו לאמר: "מה רצונך? לעשותנו צדיקים גמורים? הלא כתוב 'אל תהיה צדיק הרבה'". התיישב החסיד בדבר עם עצמו והגיע למסקנה: "א"כ אתחיל מעצמי!" עלה לעליית ביתו, והסתגר בה כמה עשרות שנים. עמל ויגע בתורה, בש"ס ובפוסקים, חיבר ספרים ושלחם על פני תבל, ואכן אלו נתפרסמו לשם ותהילה במדינה ובעולם כולו.
לאחר זמן הרהר החסיד: 'הרי למדתי תורה הרבה, אולי כעת אלך לערי המדינה, ללמד את עם ה' תורה ויראה'. מיד החליט על נסיעתו, שלח מכתב אל רב עיר הבירה, שביום פלוני מתעתד הוא לבקר בעירו, ויצא לדרך. כשהגיעה הרכבת למחוז חפצו, כבר עמדו אלפי יהודים בתחנה, מהם במשך שעות רבות, ממתינים בקוצר רוח לתורם, על מנת לתת שלום לחסיד הנודע והמפורסם, ולזכות להתברך מפיו. משאך נכנס לבית מלונו, התמלא כל הרחוב סביבו בצאן אדם, שמשאלתם היחידה היתה לראותו ולשמוע מפיו דברי תורה מוסר ותוכחה…
מסיים הרב שפירא בספרו, כששמע מרן הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק זצוק"ל עובדה זו מפי הח"ח, אמר לתלמידיו: "כלל הוא בידי, כשהח"ח מספר מעשה מחסיד אחד, כוונתו היא על עצמו! הוא היה החסיד ובדידיה הווי עובדא".
בזה רצה החפץ חיים לסלול לנו דרך לחיים: מי שרוצה לפעול למען זיכוי הרבים, שיתחיל מעצמו ובתוך ד' אמותיו, ומשהתמלא הגביע שלו ויגלוש, אזי תהיה השפעתו גם לאחרים.
[מתוך 'מאיר עיני ישראל']