עד כמה הקנאה הרסנית, זאת ניתן ללמוד מהקדמת הגאון רבי אברהם יצחק גליק שהיה מגדולי פוסקי הדור, לספרו באר יצחק על מס' גיטין, שם מביא סיפור שבדידו הווה.
הוא מספר כי בהיותו ילד קטן, אביו היה יהודי תמים וירא שמים מופלג, ושלחו ללמוד אצל מלמד מסויים אשר לימד כמה וכמה ילדים. בין התלמידים נמנו שלושה ילדים של רב מופלג, ואותו רב רצה שבניו יגדלו בתורה ממש, ולכן לאחד קרא על שם השל"ה הקדוש, ולאחד קרא על שם ה'קצות החושן' וכך עם השלישי. אולם הוא נוכח לראות כי בניו חלשים, ועל אף שהמלמד השקיע זמן רב עמהם – לא עשו חיל בלימודם. בנוסף ראה, כי הילד אברהם יצחק עולה ומתעלה בלימודיו, ומרוב קנאה הלך למלמד ושיכנע אותו שיאמר לאבי הילד כי בנו חלש ולא מסוגל ללמוד גמרא, וכדי שחלילה לא יצא לתרבות רעה, ביקש מהמלמד שילמד עימו רק חומש ומשניות וקצת הלכה.
ואכן המלמד פנה לאביו ואמר כפי שהרב לימד אותו. האב פרץ בבכי מר ואמר: "חשבתי שבני יצא מורה הוראה, אך מה אעשה, אם כך נגזרה הגזירה אקבל אותה". ומאותו היום למד עמו המלמד רק חומש ומשניות, וכשהגיע זמן לימוד הגמרא היה שולח אותו בחוץ להסתובב באין מפריע.
לימים חלה המלמד, והגיע מלמד מחליף במקומו, וראה איך הילד אברהם יצחק יוצא החוצה בזמן לימוד הגמרא, ושאל את הילדים: "למה הילד מסתובב בחוץ?", והם אמרו לו: "ילד זה הוא מסכן וחלש כישרונות, ורק מחזיקים אותו קצת במשניות וחומש". ניסה המלמד ללמוד עם הילד קצת גמרא, וראה שהוא גאון ממש.
הלך לאבי הילד וסיפר לו: "ראה, בנך גאון ולמה דוחים אותו בידיים?". סיפר לו האב מה אמר המלמד, הלך המלמד השני למלמד הראשון, ולאחר חקירה ודרישה נודעו לו הדברים, ומאז שלחו את הילד ללמוד במקום אחר והצליח מאוד בלימודיו, עד שיצא גאון מופלג. הרי שכוח הקנאה רח״ל עלול להרוס כל חלקה טובה, גם אצל אנשים גדולים
(גיליון פניני עין חמד, מתוך בית ומנוחה להגה"צ ר' משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח ישיבת קמניץ)