כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית לב, כט)
יומיים אחרי צום תשעה באב תש"ו, ביום חמישי פרשת ואתחנן, שעה 10:00 לפני הצהריים, יצא אדמו"ר זי"ע את תחומי אמריקה – בליווי שארו רבי נתן הלברשטאם, בנו של הרה"צ רבי דוד הלברשטאם זצ"ל מקשאנוב – בדרכו חזרה אל מחנות העקורים בגרמניה. מעריציו הרבים שרכש לעצמו, נקשרו אליו בימי שהותו בארה"ב, לא חדלו מלהפציר בו שיישאר עמהם עוד פרק זמן. אך הוא נאלץ שלא בטובתו לדחות את בקשתם, באשר המוני אנשיו ותלמידיו-בניו בישיבות ובמפעלי החינוך, והחסד של "שארית הפליטה", חיכו מכבר לשובו בקוצר רוח. הבטיחם, אפוא, שישתדל לחזור אליהם לקראת הימים הנוראים.
הוא המריא מנמל "לה גוורדיה" בניו יורק במטוס נוסעים רגיל, שהיה אמור להביאו עד צרפת. מכאן הדרך לגרמניה במסילת הברזל אינה ארוכה מדי. אולם באמצע הטיסה קרתה לאווירון תקלה. קרבניטיו נאלצו לבצע נחיתת-אונס – לצורך תיקונים ובדיקות של בטיחות – באחד מבסיסי הצבא ששכן באי הקנדי המרוחק, "ניו-פאונדלאנד" בלב האוקיינוס האטלנטי. מכאן היו אמורים ע"פ התוכנית להמריא הלאה, באיחור של יממה שלמה, עד לפאריז. מכיון שבינתיים התקרב ובא יום השבת, חשש רבינו זי"ע פן לא יגיעו במועד אל מחוז חפצם, לכן הלך והודיע לאנשי צוות המטוס ש… מטעמים דתיים אין באפשרותו להמשיך בנסיעה עד מוצאי שבת.
האנשים הערלים נדהמו מהודעתו הבלתי-צפויה. ניסו להסביר לרבי כי ברגע שהמטוס יתוקן ויוכשר לנסיעה, לא יניחו להם יותר להישאר פה אפילו שעה קלה, מכיון שזה אתר צבאי סגור, ויצטרכו לעזוב את המקום ללא שום שהיות. אפס, הוא נשאר בשלו: יעבור עליו מה שיעבור – הוא לא יזוז מפה עד אחרי יום השבת!
וה' רצון יראיו יעשה. חפצו עלה בידו. בסופו של דבר יצא האווירון לדרכו עם כל נוסעיו, למעט הרבי זי"ע, אשר באופן יוצא מהכלל קיבל רשיון ממפקדת הבסיס הצבאי להישאר על מקומו במשך כל יום השבת, תוך הבטחה להטיס אותו במוצאי שבת אל מחוז חפצו באווירון אחר – העושה דרכו מארה"ב לאירופה, שינחת באי באופן מיוחד כדי לאסוף אותו (מפי הגאון הצדיק רבי מנשה קליין זצוק"ל, אדמו"ר מאונגוואר).
במשך יום השבת הזה התבודד האדמו"ר זי"ע לבדו, בחדר מיוחד שהעמידו אנשי הצבא לרשותו. הוא לבש בגדי שבת והתפלל תפילותיו בדביקות, וערך שלוש פעמים סעודתא דמלכא קדישא, הכל כמנהגיו הקבועים מבלי לשנות מאומה. לחיילים מבני ישראל שנמצאו בבסיס, ויבואו לשאול את פיו בסקרנות רבה, מה טיבו של ה"שטריימל" שהוא חובש לראשו? הסביר הרבי בנועם ובחביבות, כי השטריימל (כובע ישועה) מסמל בעצם את עוז הקיום הנצחי של עם ישראל.
"בימי הביניים", סח להם, "גזרו עלינו צוררי היהודים בארצות הגלות – במטרה יחידה להשפיל אותנו ולהתקלס בנו – שנחבוש לראשנו כובע זה. מה עשינו? הפכנו את הכובע הזה עצמו למקור של גאווה וכבוד, למצנפת אצילית חשובה, שאין משתמשים בה אלא בימי שבתות וחגים… ומה היה הסוף ידוע לכולנו: הם, הגויים המרושעים שגזרו עלינו, כבר מזמן אבד עליהם הכלח, ואנחנו בית ישראל חיים וקיימים…"
והוסיף: "כן עשיתי גם אנכי בעת שהגרמנים הכריחו אותנו ללבוש את מדי ה'קאצעטניקים'… התגאיתי בהם, התפארתי… יהודי אני!"
משחלפו שעות היום ונראו ג' כוכבים ברקיע, מוצאי שבת, בא אליו ה"טשאפליין" היהודי (=רב צבאי) בשליחות המפקדים, לזרז אותו שיעזוב מהרה את הבסיס, כפי שהיה מדובר מראש – אולם הרבי זי"ע עדיין לא היה מוכן לכך.
מדוע?
מלבד שעל פי שיטת רבינו תם עדיין לא יצא יום השבת, הרי מקדמת דנא נזהר היה לשמור שבת ותוספות כהלכתה ל"א שעות, כדברי זקנו מהרצ"א מדינוב זי"ע בספר "בני יששכר" בשם האריז"ל – כלום יפר עכשיו את מנהגו וייצא מוקדם לדרך? עמד, איפוא, והסביר ל"טשאפליין", כי לפני שיעלה אל האווירון עליו להבדיל תחילה על הכוס, והיה עומד עם הכוס המלא בידו וחוזר עשרות פעמים על הפסוק "הנה קל ישועתי אבטח ולא אפחד" מתוך התרגשות רבה ורעד עילאי – מבלי שמישהו יהין להפסיק אותו באמצע – עד שבינתיים חלף הזמן הדרוש וסיים את ה'הבדלה' והיה מוכן לצאת לדרכו. אף הספיק לאכול מעט מיני תרגימא, ברגעים האחרונים לפני המראת המטוס, כדי לצאת ידי חובה בסעודת "מלווה מלכה" שנזהר בה תמיד – ולא היה קץ לשמחתו.
(לפיד האש, כרך א', פרק כ"ח, עמ' שע"ו)
הידיעה על קידוש השם של הרבי מקלויזנברוג – פורסם ב'קול ישראל' – לפני 71 שנה ערב סוכות, י"ד בתשרי תש"ז:
"מפריז כותבים את הידיעה הבאה:
האוירון, שבו נמצא גם הרב מקלאוזנבורג, נאלץ להפסיק את טיסתו מניו-יארק בשל הקלקול שחל במכונה ולרדת בשדה התעופה הצבאי של האי סטיפנוויל. בדרך כלל אסורה החניה באי זה לאישים אזרחיים, אך הפעם לא היתה לשלטונות ברירה אלא לקבל את פני האורחים הבלתי קרואים, שמספרם הגיע לארבעים.
הדבר ארע ביום ה' ועד למוצאי יום ו' עסקו המומחים בתיקון האוירון האמריקאי. ואכן, בבוא השבת תוקן הכל – והאוירון עמד להמשיך בדרכו.
ברם, כאן נתברר להפתעת הכל, שנוסע אחד מסרב להמשיך בטיסה: היה זה הרב הזקן מקלאוזנבורג. השעה היא שעת הדלקת הנרות – אמר הוא – ואת השבת הוא לא יחלל… באין ברירה המריא האוירון בלעדיו.
שלטונות האי התקשרו עם ניו-יורק ונצטוו להסיע את הרב באוירון נוסעים אחר, היוצא מניו-יורק למחרת, אוירון זה – ככה הובטח – יבוא במיוחד לאי במוצאי שבת, כדי לקחת את שומר השבת הלוחם.
וכך היה. האוירון בא, כפי שהובטח. אלא שכאן אירע פאנצ'ר שני: המטוס בא כשעה וחצי לפני צאת השבת…
וכמובן שהרב לא זז מהמקום.
הוא התפלל תפלת מנחה בנעימות, ערך את "שלש הסעודות" כדין – והביט כל הזמן למעלה, לצאת הכוכבים. אך הפעם לא ביחידות: יחד אתו הציצו השמימה 40 נוסעי האוירון החדשים.
40 גויים מובהקים מניו-יורק המתינו כאן בסבלנות רבה לצאת כוכבי מוצאי שבת קודש, כדי שאפשר יהיה לזוז מהמקום.
עד שניתן להם מבוקשם לבסוף…"