מספר בנו של מרנא החפץ חיים, רבי אריה לייב הכהן פופקא זצ"ל על אביו הק' זיע"א: "דרכו היה גם בימי נעוריו להתבודד לפעמים, ולחשוב עם נפשו. זכורני כי בימי נעורי סיפרו לי אנשי עירו איך שמר אבי גם בתחילת בואו לראדין – והוא היה אז עלם צעיר – היה לפעמים מתבודד בעלית הנשים של ביהמ"ד ומדבר עם נפשו. והם, נערי ביהמ"ד, היו מטפסים על הארונות של הספרים, לראות דרך החלונות של העליה מעשהו, והיו מתלוצצים אח"כ ממנו כדרך נערים.
"וגם אני, זוכר עוד מימי קטנותי, שהיה מתבודד פעמים הרבה בשדות העיר ועושה חשבון עם נפשו על כל מעשי יום ויום (אותי לקח עמו למען לא אשתובב בלעדו). גם היה לו פנקס שבו היה כותב חשבונותיו עם נפשו וכמה גדרים שגדר בדבר שנכשל פעם.
"ושמעתי ממנו כמה פעמים, בשנים הרבה אחרי כן, שלפלא בעיניו על בני העולם, כי לחנות היותר קטנה עושים פנקס לכתוב הקפותיה, והכנסה והוצאה שלה, ולחשבון האדם עם נפשו אין משגיחים כלל, להיוודע מצבו, האם השכר מרובה על ההפסד או ח"ו להיפך, וממתינים רק לעולם הבא, ששם יתוודע האדם חשבונו, אבל הוא לאחר זמן, כאמור, כי "אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה", ובעולם הזה הלא אפשר לתקן".
עוד מספר בנו של מרנא החפץ חיים, שהיה אביו הקדוש מתאונן רבות על כך שהוא לא זכה לדעת את כל התורה כאשר אוותה נפשו, ומאחר ועיקר לימודו היה כדי לזכות את הרבים, השקיע כל ימיו בלימוד עניינים הנוגעים למעשה, ולא נותר לו פנאי להשקיע את כוחותיו לפי גודל גאונותו ורוחב דעתו בלימוד חלקי התורה האחרים שאינם נוגעים למעשה בחיי היומיום.
וכה היה החפץ חיים הק' מתאונן במר לבו: "בשביל לזכות את הרבים בין איך גיבליבן איין ארימאן אין כמה סדרים בש"ס" (כדי לזכות את הרבים נשארתי עני ואביון בכמה סדרים בש"ס), ומסיים רבי אריה לייב: "אמנם קיים בעצמו מאמר חכמנו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לכבוד ד'".
מתוך 'תולדות וקורות חייו של החפץ חיים'