"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" (דברים ג', כ"ג)
שנינו במסכת ברכות (כו:) 'תפילות כנגד תמידין תקנום', התפילות הן כנגד הקרבנות. והנה כשם שבשעת הקרבת הקרבן, אם היה לכהן המקריב מחשבת פיגול הרי זה פוסל את הקרבן, כך צריך להיות זהיר מאוד בתפילה שלא יתערבו אצל המתפלל מחשבות זרות באמצע התפילה.
והנה אמרו חז"ל (שם ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. מה עשו החסידים בשעה שהיו שוהין שעה אחת? תירץ הבעש"ט זי"ע "ומתפללין". כלומר היו מתפללין להשי"ת שיזכו לכוון לבם בשעת התפילה.
ובאמת צריך לדעת, כי עניין הכוונה בשעת התפילה איננו רק מידת חסידות גרידא, אלא תנאי מעכב מדיני התפילה. וזה לשון המחבר (סימן ק"א ס"א) המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוון בכולם, לפחות יכוון באבות. ואם לא כוון באבות, אף על פי שכוון בכל השאר, יחזור ויתפלל. והרמ"א כתב על זה בשם הטור: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה. שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, אם כן למה יחזור? ונראה שהרמ"א אינו חולק על דעת המחבר, ומעיקר הדין דעתו כשיטת המחבר שאם לא כוון לכל הפחות בברכת אבות – חוזר ומתפלל. אלא כיון שחוששים אנו כי גם כשיחזור קרוב הדבר שלא יכוון, על כן אינו חוזר.
מצאתי בספר ישן סיפור נורא: מעשה בשני חברים שנתנו תקיעת כף אחד לחברו, והבטיחו זה לזה כי מי מהם שיסתלק מן העולם ראשון, ישתדל לבוא מעולם האמת לספר לחברו מה קרה עמו בעת עלותו השמימה. ויהי היום ואחד מהם נפטר, ולאחר תקופה קצרה הגיע לחברו בחלום. אמר הנפטר: קיבלתי רשות לקיים הבטחתי, ואם אמנם אין לי רשות לספר הרבה ממה שעבר עלי, אבל דבר אחד אספר לך: כשהתייצבתי לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על כל מה שעשיתי בחיי, החלו לדון על כל פרט ופרט. פחד ורעדה אחזוני כשהתחילו להגיע חבילות חבילות של העבירות והפשעים שעברתי במשך ימי חיי. מה אומר ומה אדבר, עמדתי כאילם אשר לא יפתח פיו. לפני עברו קרונות קרונות מכל ה'מעשים טובים' שלי, 'סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי'. אבל חשבתי לתומי, הנה עוד מעט יגיעו לכאן קרונות של תפילות שהתפללתי עשרות בשנים, אולי הם יכריעו את הכף. ופתאום הגיע חבילה קטנה, שאלתי: מה יש בחבילה זו? ואמרו לי: כאן נמצאים כל התפילות שהספקת להתפלל במשך כל ימי חייך.
התחלתי לצעוק ולבכות: הייתכן, כאן זה עולם האמת? זה קרוב לשמונים שנה שהתפללתי תמידין כסדרן מדי יום ביומו שחרית מנחה וערבית, ולהיכן נעלמו כל התפילות למאות ולאלפים. ענו לו: אמת, הרבה תפילות התפללת. אבל רוב התפילות לא הקפדת לכוון בתפילה, ותפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה חשיבא ונמצא שתפילות אלו הלכו ח"ו לריק. התפילות שהצלחת להתכוון בהן – הן אלו שבחבילה הקטנה.
צמרמורת אחזתני למקרא סיפור זה; לראות את עומק הדין, ולחשוב כי יכול אדם להתפלל שמונים שנה רצופות מדי יום ביומו, ולבסוף לא נשאר מתפילותיו כלום. אוי, "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". כמה תפילות צריכים להתפלל, כדי שנוכל להתפלל בכוונה.
אחד מהעניינים המועילים לחיזוק הכוונה הוא שיאמין באמונה שלימה כי בעת תפילתו הרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת". וראוי לחזור ולשנן מה שמסופר במסכת ברכות (לב:) מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו ההגמון עד שסיים תפילתו, וכשסיים החסיד את תפילתו פנה אליו ההגמון ואמר: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כשנתתי לך שלום – למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים, אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך , אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר! ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם – שהיום כאן ומחר בקבר – כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים – על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
מכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר השכל איך צריכים לגשת לתפילה; אותו החסיד כשעמד להתפלל, היה בהרגשה שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – עד כדי שלא שם לב להגמון שבא מולו. כשנמצאים בהרגשה זו באמונה תמימה. הרי כל כולו מרוכז בתיבות התפילה, ונמצא מכוון היטב.
(לב ישראל)