ספק חמץ שלא נמכר לגוי
מעשה באחד שנערך לקראת בר המצוה של בנו שהיתה ימים ספורים לאחר פסח, והזמין אצל קייטרינג מסוים עוגות ורוגלאך ושאר מיני מאפה שיכינו אותם לאחר הפסח. והנה לאחר הבר מצוה נודע לו שהכל נאפה מקמח שנטחן לפני פסח, וכששאל את בעל הקייטרינג למה לא הכין מקמח שנטחן לאחר הפסח, אמר לו שקמח אינו חמץ ולפיכך אף לא כלל אותו במכירת חמץ אלא השהה אותו ברשותו בפסח.
כששמע זאת בעל השמחה נחרד מאד, ואמר שאם היה נמכר לגוי הרי מעיקר הדין מותר באכילה, ואף שהוא מהדר לאכול אך ורק מקמח שנטחן לאחר הפסח, בדיעבד לא יתענה על זה בה"ב, אבל כאן מדובר בקמח חמץ שלא נמכר לגוי ושהה ברשות ישראל בפסח, יוצא שנכשל הוא ואורחיו באכילת חמץ שעבר עליו הפסח.
מעתה נשאלת השאלה – מה הדין של האוכל שנאכל, האם בעל השמחה חייב לשלם, ואם כבר שילם מראש האם בעל הקייטרינג חייב להחזיר את הכסף.
מוכר מאכלות אסורות
ובכן, הבה ונלמד בבכורות (דף לז) דין המוכר מאכלות אסורות, ונראה בעזהשי"ת כמה חילוקים בין איסורי תורה לאיסור דרבנן ובין איסור אכילה לאיסור הנאה, והאם אכן קמח הוא חמץ גמור.
קנה איסור תורה ואכלו בשוגג
מבואר במשנה בבכורות (דף לז), שהמוכר בשר ונתברר שהיה טריפה, מה שאכל הקונה – אכל ומה שלא אכל – יחזיר למוכר את הבשר, והמוכר חייב להחזיר את הכסף גם של מה שאכל, ובגמ' נחלקו התנאים האם דוקא דבר מאוס כנבלות, טריפות ושרצים אכל איסור שאינו מאוס כגון בכור וטבל לא, או שכל האיסורים שווים, להלכה נפסק בחו"מ (רל"ד) וביו"ד (סי' קי"ט) שכל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה צריך להחזיר את הכסף.
חילוק בין איסור תורה לדרבנן
הרמב"ם (פט"ז ממכירה בסופו) כתב שדוקא באיסורי תורה צריך להחזיר את הכסף, אבל באיסור אכילה מדרבנן אם לא אכל – המקח בטל ויחזיר את הכסף, אבל אם אכל צריך לשלם, ונפסק בשו"ע חו"מ ויו"ד וכתב הסמ"ע הטעם שרק באיסור תורה קנסו אותו ולא בדרבנן, טעם נוסף כתב שבאיסור תורה לא נהנה באכילתו אלא מצטער על שנכשל באיסור בשוגג משא"כ בדרבנן.
והש"ך ביו"ד (סי' קי"ט ס"ק כ"ז) תמה ע"ז למה לא יצטרך להחזיר את ההפרש במחיר בין איסור להיתר ותי' דהטעם שכשחכמים גזרו לא אסרו כדי להוציא ממון דלענייני ממון יש להעמידו על דין תורה.
העובר על דרבנן בשוגג – האם צריך כפרה
והנתיבות המשפט כתב לבאר ולחדש שהאוכל דבר האסור מדרבנן בשוגג אין צריך כפרה וכאילו לא עבר עבירה והרי הוא לאוכל כאילו אכל מאכל כשר לכן צריך לשלם את הדמים.
והאריכו האחרונים בחידושו והוכיחו שגם בדרבנן צריך כפרה, ובאו"ח סי' של"ד סכ"ו כתוב שאם חלל שבת בדרבנן בשוגג צריך להתענות ארבעים תעניות.
קמח שעבר עליו פסח – דעת המשנ"ב והחזו"א
עתה נבאר את דין הקמח אם הוא חמץ גמור, המשנ"ב (סי' תנ"ג ס"ק כ"ד) כתב שנחלקו האחרונים בקמח שבזמננו [זמן הפוסקים] שמשרים את החיטים ומשהים אותם במים שאסור בפסח, אם עבר ושהה אותו לאחר פסח יש אוסרים בהנאה ויש מתירים למכור לגוי לאחר פסח כיון שהוא רק ספק חמץ, אבל אסור לישראל לאכלו לאחר הפסח, והחזו"א (סי' קכ"א ס"ק כ"ג) כתב שנחשב ודאי חמץ כיון שרוב חיטים ששוהות במים מחמיצות, ואף ספק חמץ כיון שנאסר להשהותו בפסח מספק איסור תורה, גזרו עליו חכמים שייאסר בהנאה לאחר הפסח.
בטחנות הקמח שבימינו, מרטיבים את החיטים ומשהים אותם במים בין שש עשרה שעות לעשרים שעות, באופן שלהמשנ"ב י"א שהוא ספק חמץ ואסור באכילה ויש אוסרים אותו בהנאה, ולהחזו"א אסור בהנאה.
דין התשלום לקייטרינג
מעתה יש לדון בקייטרינג שהשהה ברשותו קמח בפסח שלא נמכר לגוי והאכיל אותו לאורחים שלצד שהוא אסור באכילה, חייב בעל השמחה לשלם כדין איסור דרבנן שאכלו בשוגג, אבל לצד שאסור בהנאה בזה כתבו הרמב"ם והשו"ע שגם באיסור דרבנן אינו חייב לשלם, דמאחר שאסור בהנאה הרי אינו ראוי לכלום.
לפי"ז נראה שאם עדיין לא שילם – יש לפטור אותו מלשלם כיון שהוא המוחזק, ויאמר הבא ראיה שהחמץ מותר בהנאה, אך אם כבר שילם יתכן שאינו צריך להחזיר את הכסף שיכול לסמוך על המתירים בהנאה, ויש לפלפל בזה.
וכל האמור זה כשלא מכרו לגוי, אבל בקמח שנמכר לגוי אם ראוי להחמיר לא לאכלו לאחר פסח בזה יעשה כל אחד כדעת רבותיו.