"אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" (שמות כ"ה, ז')
אין ספק בכך, שאחד הגורמים המעצימים את הקשיים, עמהם אנו נאלצים להתמודד מפעם לפעם במהלך חיינו, נעוץ בעובדה שאנו חשים תחושת מרמור, תסכול וכעס על כל הסובבים אותנו… אנו מרגישים כי 'עשו לנו עוול' , 'פגעו בנו', 'הזיקו לנו', והידיעה הזו- מעצימה את הקושי שבעתיים…
הלא בינינו לבין עצמינו: כלום יש מי שאינו מכיר בכך, שקשה הרבה יותר להתמודד עם קושי שנגרם כביכול בעטיו של אחר, מאשר להתמודד עם קושי בלתי נמנע? – הלא הדבר ברור מאין כמותו!
אכן, לאמיתו של דבר, עלינו לשרש את התחושה הזו מכל וכל. עלינו לזכור כי איש אינו יכול להרע לנו, בדיוק כפי שאיש אינו יכול להיטיב עמנו, מלבדו יתברך… יתר על כן: כאשר יהודי מתרגז כאשר הוא אינו מצליח כרצונו – הרי בכך הוא מביא לידי ביטוי את חוסר אמונתו! שהרי אילו היה מאמין באמת כי הכל ממנו יתברך, ובלעדיו לא יכול לקרות מאומה – בוודאי לא היה מרהיב עוז בנפשו להתרגז, שכן על מי רוגז הוא? על הריבונו של עולם?
אולם מלבד זאת, עלינו לזכור כי אף אנו איננו מושלמים כל כך… הלא 'לב יודע מרת נפשו'! מי כמונו יודע כמה שאנו צריכים לתקן, כמה שאנו צריכים לשפר את עצמינו, ומעתה, מה לנו כי נלין על זולתנו?
על כן, כאשר קבל אדם בפני רבינו על חבירו שעשה לו רעה, והתמרמר באומרו: "כלום אינני צודק? הלא ברור שתהיה לי תרעומת!", נענה רבינו במתק שפתיו והשיב לו: "לדידי אין מושג של 'הקפדה'… אינני מכיר מציאות של 'תרעומת'… אני יודע, שאם מאן דהוא פגע בי – עלי לערוך 'חשבון הנפש', כפי שכבר הזכיר בספר החינוך בטעם איסור 'לא תקום ולא תיטור'! אלא מאי? אטען כי אנכי מקפיד על שגלגלו את החובה על ידי אותו פלוני או אלמוני? ובכן, אין זה מענייני… עד שאני שואף לתקן את הזולת – עלי לתקן את עצמי! כל אדם העורך את חשבון נפשו" – הטעים רבינו – "יודע כי מקננות בו כל המידות הרעות! מעתה, באיזו זכות יקפיד על זולתו?"…
ובהזדמנות אחרת התבטא רבינו ואמר: "לכשעצמי, איני מבין איך אנשים יכולים לגשת ל'דין תורה'… איך אדם יכול לתבוע דבר לעצמו?"… אין ספק בכך, שאילו זו תהיה התחושה – לא תהיה לנו קפידא על זולתנו כלל, ובהעדר הקפידא – נגלה עד מהרה כי קל לנו הרבה להתמודד עם עוולות, שנעשו לנו על ידי הזולת, שכן תחושת 'חוסר הצדק' לא תעצים את הקושי, והמרמור לא יכביד על ההתמודדות…
ואגב, אם בקפידא עסקינן – הרי שזה המקום להזכיר כי דעתו של רבינו היתה שאין להתחשב בקפידא, כל עוד אין לה בסיס הגיוני ומוצדק. במקום בו מקפיד האדם על זולתו שלא כהוגן, מבלי כל הצדקה – אין הקפידא הזו יכולה לגרום כל נזק, ואין להתחשב בה כלל.
זאת ועוד: גם במקום בו נגרם נזק לפלוני מחמתנו, אולם אנו פעלנו על פי ההלכה ועל פי הנהגת התורה – סבר רבינו כי אין לנו לחשוש מקפידתו. "הקפידא אינה בעלת משמעות כשלעצמה, אלא רק עלולה לעורר תביעה חריפה יותר כלפי אדם שפגע בחברו – במקום בו החבר מקפיד על הפגיעה… אכן, במקום בו לא היתה פגיעה כלל, או שהפגיעה היתה מוצדקת על פי התורה וההלכה – ברור שאין לקפידא כל משמעות, וכל נזק לא יארע מחמתה!" – הבהיר רבינו בהזדמנויות שונות.
דוגמה לכך יכולים אנו למצוא בעובדה הבאה – אותה סיפר ראש כולל חשוב מתלמידיו של רבינו, וכך היה מעשה:
ביום מן הימים נכנס אותו ראש כולל אל מעונו של רבינו, ושאלה בפיו: אברך מצוין מבקש להצטרף אל לומדי הכולל שבראשותו, כאשר בוודאי יהא בהצטרפותו כדי להועיל לכל בני החבורה. אך מאידך, ראש הכולל בו לומד האברך כעת – הודיע נחרצות כי הוא מתנגד למעבר המתוכנן, וכי יקפיד על כל מי שיאות לקבל את האברך דנן, ולאפשר לו לעזוב את מקומו הנוכחי, באשר הינו מעמודי התווך של הכולל, ועזיבתו – עשויה לדרדר את הכולל כולו ולהביאו עד כדי סגירה!
"האם עלי לחשוש מפני קפידתו של אותו ראש כולל?", שאל ראש הכולל דנן את רבינו, ונענה בשלילה חד משמעית: "לאברך מותר ללמוד היכן שליבו חפץ, איש אינו בעל הבית עליו, וגם אם אמנם ייפגע הכולל כאשר יעזוב האברך – אין לראש הכולל זכות למנוע ממנו לעבור!", קבע רבינו נחרצות.
לא לאבד תקוה
כשם שעלינו לדעת, כי אין לנו את הרשות לרפות את ידנו, מלעשות את המוטל עלינו במילי דשמיא – כך צריכים אנו לזכור, כי אסור לנו לאבד תקווה בכל מצב ובכל תחום. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. גם אם נראה שאפסו הסיכויים, גם אם לא נראה כל מוצא באופק – הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול, וברצונו הוא אינו מוגבל לנתונים ולסיכויים שבדרך הטבע…
דוגמא לכך יכולים אנו למצוא במעשה הבא, אותו סיפר רבי משה אהרן ברוורמן, וכך סיפר:
מעשה באדם חרדי, בן תורה ירא שמים, אשר ניהל לפרנסתו חנות תכשיטים גדולה, שהיתה ממוקמת בשכונה מסויימת במזרח ירושלים. באחד הימים פרצו גנבים לחנות, רוקנו אותה מכל סחורתה – ששוויה הוערך בסכום עתק – ונעלמו… להערכת המשטרה – בדרך הטבע לא נראה כל סיכוי להשבת הרכוש הגנוב לבעליו… ברור היה שגם אם ייתפסו הגנבים – לא ניתן יהיה למצוא את הגניבה ברשותם, שכן זה מכבר החליפה ידיים ונעלמה…
נקל לתאר את דכדוכו של בעל החנות, אשר איבד את כל רכושו ברגע אחד. אחד ממקורביו של רבינו, אשר הכירו באופן אישי, הציע לו להיכנס אל רבינו ולתנות בפניו את צערו, והלה קפץ על ההצעה בשמחה. עוד באותו היום נסעו השנים לבני ברק, אל ביתו של רבינו, אשר נענה בשמחה לבקשתו של אותו מקורב, כי יעודד את רוחו של הסוחר המדוכדך.
ואכן, היהודי נכנס אל חדרו של רבינו, אשר שמע את סיפורו, עודד את רוחו, ולאחר מכן סיים באמרו: "ליהודי אסור לאבד תקווה בשום אופן! לפעמים קורה שגנבים מסתכסכים ביניהם, והאחד מלשין על השני!"… בעל החנות ניסה להסביר, כי להערכת המשטרה יצא הרכוש הגנוב זה מכבר מרשותם של הגנבים, אולם רבינו לא הגיב לדבריו. הוא נפרד ממנו במאור פנים, והלה יצא לדרכו.
אך הנה, ראו זה פלא: לא חלפו אלא ימים ספורים, וממטה המשטרה התקשרו להזמין את מיודענו אל התחנה. בבואו, ציפתה לו הפתעה: כל הרכוש הגנוב המתין לו, כאשר מאומה לא חסר ממנו… לתדהמתו, סיפרו לו השוטרים כי אחד הגנבים הסתכסך עם חבריו והסגירם למשטרה, בדיוק כפי שצפה רבינו…
ללמדנו, כי אסור לאבד תקווה בשום אופן, גם כאשר כל הנתונים מצביעים על כך שהסיכויים אפסיים לחלוטין. הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול, וברצותו – אין מעצור לפניו מלהושיע ברב או במעט!
(מתוך 'אורחות החיים' פרקי חיים ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל)
צריך ללמד את זה
כל יום, כל בוקר מחדש
בבתי הספר !!!!!