"כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה" (מסילת ישרים פרק יט)
הרבי בעל 'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, בעודו מכהן כראש הישיבה, שב פעם מאסיפה בשעת לילה מאוחרת ונכנס דרך שביל צדדי לעבר ביתו. "מסתמא השכנים ישנים כעת" – פנה בלחש למלוויו – "ומהם אנשים מבוגרים, צריך להיזהר שלא להעיר אותם", ומיד צירף מעשה לדיבורו: הוריד את נעליו שלדעתו השמיעו קול שעלול היה להעיר את השכנים, נטל אותן בידיו, ופסע ברגלים יחפות לעבר הבית.
פעם הלך הרבי מלווה בקבוצה מתלמידי הישיבה, והגיעו ליד אחד השבילים הסמוכים לישיבה, שהיה נח מאד לעבור דרכו ולקצר על ידי כך את הדרך – אך השביל עבר ליד חלונות הבתים והמעבר דרכו היה למורת רוחם של הדיירים.
פנה הרבי אל הבחורים ואמר להם: "מי שהוא 'בעל נפש' אפילו במעט, יודע שבשביל כזה לא עוברים משום מדת חסידות של 'היזק ראיה', גם אם הדבר מותר על פי ההלכה! שהרי הדיירים אינם מרוצים מכך שעוברים דרך חצרם".
(ע"פ בנתיבות אבות)