הר"ר מאיר רבינוביץ שליט"א
- יום ל"ג בעומר הוא יום הילולא דרשב"י, ובו ביום גילה את כל ה'אידרא זוטא', לכן הוא יום שמחה, ולכבודו נוהגים שמחה. י"א שהשמחה היא, שבאותו יום העמיד ר' עקיבא חמשה תלמידים שלא מתו, ורבי שמעון בר יוחאי היה ביניהם (סימן ס"ב). וי"א שהטעם מפני שאז פסקו התלמידים מלמות (שו"ע הרב ס"ה).
- ירבה בשמחה ביום זה לכבוד רשב"י, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה, כידוע ממעשה מהר"א הלוי ז"ל ומעשים אחרים (כה"ח סקכ"ז).
- אין אומרים בו 'תחנון' ולא במנחה שלפניו (רמ"א ס"ב ומ"ב שם). ואם הוא ביום ראשון אין אומרים 'צדקתך' בשבת שלפניו (לבוש ס"ד). אבל אומרים בו 'למנצח יענך' (פמ"ג א"א סק"ג).
- יש נוהגין שמסתפרין ביום ל"ג בעומר, ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב, ויש מאחרונים שמקילין להסתפר מבערב (סי' תצ"ג ס"ב מ"ב סקי"א).
- י"א שמקומות שנוהגין שלא לומר 'תחנון' במנחה של ערב ל"ג, הוא לפי שסומכין שבתחילת ליל ל"ג פסקו האבילות, ולכן אין אומרים 'תחנון' במנחה שלפניו, כמו שאין אומרים במנחה שלפני שאר הימים שאין אומרים בהם 'תחנון', כיון שלילם כיומם, ולפי מנהגם מותרים ג"כ להסתפר ולישא בליל ל"ג (שו"ע הרב ס"ה).
- האבל מתפלל לפני התיבה בל"ג בעומר (מ"ב סי' תרע"א סקמ"ד).
- אין מתענין בו, ומ"מ אם התענה בו תענית חלום אין צריך למיתב תענית לתעניתו (מ"ב סי' תקס"ח סקל"ז).
- חתן ביום חופתו מתענה בו, ויש מקילים (מ"ב סי' תקע"ג סקי"ז).
- מצוה לילך ביום זה על קבר רשב"י ובנו ר' אלעזר (סידור האריז"ל רבי שבתאי).
- כתב בספר 'שער הכוונות' (פסח דרוש י"ב) וז"ל: "ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור' אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע, בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת 'תשכון', 'נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון' וכו', וגם בהיותו שם אמר 'נחם' כו', ואחר שגמר העמידה א"ל מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו, ואמר לו 'אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חדש ימים, עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין, וכתבתי כל זה להורות, כי יש שהורו במנהג הזה הנזכר, ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר", עכ"ל.
- מחנכים את הבנים במצוות לא תעשה של "לא תקיפו פאת ראשכם".
- כשמגלח האב את בנו, יניח לו פאות ויאמר לו: "כך צוה ה' שאנו בני א-ל חי" (משכיל אל דל כלל א' פרט ב').
- מנהג ארץ ישראל שעושין שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכין אותה במצוה להיות לו פאות הראש (שע"ת סי' תקל"א סק"ג).
- התחיל להסתפר בל"ג בעומר ולא הספיק לסיים עד ששקעה חמה, מותר לסיים את התספורת (אורחות רבנו בשם החזו"א).
- כתב ב'ביאור הלכה' (סי' רנ"א ד"ה אפילו) וז"ל: "אגב דאיירינן בענין תספורת, ראיתי להזכיר ענין אחד מה שאיזה מהמון נכשלין בו בעוונותינו הרבים, והוא בענין איסור דהקפת פאת הראש וכמו שאבאר, כי ידוע דעל איסור הקפת פאת הראש יש ג"כ לאו בתורה והוא הלאו ד'לא תקיפו פאת ראשכם', וי"א דפאת הראש חמור עוד מפאת זקן, דעובר על הלאו אפילו אם מעבירם במספרים כעין תער דהיינו סמוך לבשרו. ושיעור הפאה הוא מכנגד שער שעל פדחתו, ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב השערות שבמקום זה, לא תגע בו יד להעבירם מצד שהוא, הכל בכלל פאת הראש, ומשם ולמטה מתחילת פאת הזקן, וכמבואר כ"ז בש"ע יו"ד סימן קפ"א עיי"ש. גם אחד המקיף ואחד הניקף הוא בכלל לאו זה וכמבואר שם. ובעוונותינו הרבים מצוי שמעבירין את הפאות עד סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל, ויש בזה חשש דאורייתא, והיה להם לשייר עכ"פ קצת מן הקצת, וביותר מזה יש מהבחורים שבעת שהספר מספר ראשו, הוא מגלח לו השער שאצל אזנו, והוא מחמת שמוטעין שחושבין שפאת הראש נקרא רק מה שאנו קורין 'פאה', ולא כן הוא כאשר כתבנו והוא לאו גמור דאורייתא לד"ה, וגם זה הלאו הוא אפילו על הניקף וכנ"ל", עכ"ל.
- יש נוהגים לירות בקשת ביום ל"ג בעומר (ליקוטי מהרי"ח בשם הרבה צדיקים).
- ולסיום נעתיק דברי ה'בני יששכר' (מאמרי חודש אייר מאמר ג') שכתב וז"ל: "מנהג ישראל תורה, להדליק נרות ומאורות לכבוד האור כי טוב, שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר ל"ג בעומר, טו"ב ימים קודם מתן תורה, ולכבוד נשמת מאורי התורה בוצינא קדישא, אשר נתגלה ביום הזה, ולכבוד ספרו 'הזוהר הקדוש' המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו, והוא מאיר לנו בגלותנו עד כי יבוא משיח צדקנו. ותבין לפי זה אשר נתאמת לנו מאנשי אמת, אשר השמחה ביום זה על ציון הרשב"י הוא שלא כדרך הטבע, דכתיב אור צדיקים ישמח", עכ"ל.