"וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ" (בראשית א׳, כ׳)
את הסיפור שלפנינו שמע הגאון ר' יצחק שבדרון מפי הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל. אביו, רבי אברהם זצ"ל, העיד בפניו על אמיתות הסיפור וביקש ממנו להפיצו בישראל, למען ידעו ויכירו הכול את גודל כוחה של תפילה.
דממת הקודש ששררה תדיר בחדר לימודו של גאון הדורות, רבי עקיבא אייגר זיע"א, הופרה בבת אחת לקול חריקתה הפתאומית של דלת הבית הנפתחת. הרב, שהיה בעיצומה של כתיבת אחת מתשובותיו הגאוניות, הרים את עיניו מן הספר, הרפה ידו מן הקולמוס ופנה לראות מי הוא הנכנס. בפתח הבית עמד אדם, מנכבדי הקהילה כשפניו אפורות ממתח ודאגה. הרב הושיבו, הרגיעו ופנה לשמוע את אשר בפיו:
"כבר תקופה ארוכה שאני חש במיחושים שונים", החל היהודי בתיאורו המר, "הלכתי לטובים שברופאים, אולם הללו נלאו מלהבין את הגורם לכאביי. בתקופה האחרונה התגברו מכאוביי ללא נשוא, על כן שמתי פעמיי לעיר הבירה, למרפאתו של רופא מפורסם ביותר. לאחר שעברתי אצל הרופא בדיקה מקיפה, הוא נאלץ לבשר לי כי מחלה אנושה ביותר מקננת בגופי, ולרוב צערו אין הוא מכיר תרופה שעשויה להועיל לה.
'איני יודע עוד כמה זמן נותר לך לחיות', אמר לי הרופא ברחמים, 'אולם בכל מקרה אין מדובר ביותר משבועות ספורים'. שבור ורצוץ יצאתי ממרפאתו. קשה היה לי לעכל את הידיעה שנפלה עלי כרעם ביום בהיר, ובעת שעשיתי את דרכי חזרה לביתי, כבר השלמתי בליבי עם העובדה שתוך ימים או שבועות, עומדים בניי הקטנים לצעוד אחר מיטתי בבכי, ללא משען ומשענה. אלא שאז עלו לפני דברי חז"ל במסכת ברכות (י יא): 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. החלטתי לפנות לביתו של גדול הדור, אולי יפעל במרומים ישועה עבורי."
"אנא!", סיים האיש את דבריו כשדמעות בעיניו, "יעתיר נא רבנו שאזכה לרפואה שלמה מעל לדרך הטבע, כי קצרה יד הרופאים מלהושיע לי". דבריו של האיש הכאיבו מאוד לליבו הרחום של הרב, "אעתיר בעדך בכל כוחי", הוא אמר, "אך בד בבד אנסה גם להשתדל בדרכי הטבע. כי מי יודע, אולי התרופה לחולייך נמצאת במקום מסויים שטרם הגעת אליו?!"
מעודד יצא האיש מן הבית, סמוך ובטוח היה, כי בסייעתא דשמיא יעתיר הרב בעדו בתפילותיו, וימשוך עליו ישועה בברכותיו, ומשמים יסייעו ויחישו לו רפואה ומזור.
עברו כמה ימים שבמהלכם לא הרפה הגאון מלהתפלל ולהשתדל בעד החולה. והנה, בבוקר בהיר נפוצה השמועה המפתיעה, בקרב בני העיר פוזנא, כי במסגרת מסעותיו בחוצות הממלכה- מתעתד המלך לבקר בעירם. השמועה גרמה להתרגשות רבה בקרב התושבים. הרשויות מצידן פתחו במבצע תברואה זריז שכלל ניקיון וצחצוח רחובות העיר, נטיעת עצים ושיפוץ גינות הנוי. המקהלה המקומית פצחה בסדרת חזרות מהירות, והכול היו דרוכים לקראת הרגע ההיסטורי.
מה רבה הייתה הפליאה כשהבחינו כמה ממתפללי בית הכנסת בגאון ישראל, רבי עקיבא איגר, המתעניין אצל מקורביו על סדרי המסע, על הרכב הפמליה ועל עוד אי אלו עניינים הקשורים בהגעת המלך. "ממתי מתעניין גדול הדור בנושאים שכאלו???" תהו בקול.
איש לא ידע, כי לא החגיגות הן שעניינוהו, אלא רצונו העז לסייע לאותו יהודי אומלל. כך, לאחר בירורים נמרצים, הצליח רבי עקיבא אייגר לגלות כי רופאו האישי של המלך מתלווה אף הוא למסע. לא היה זה רופא של מה בכך. רופא זה, מלבד חכמתו ומומחיותו הרבה בתורת הרפואה, כרופאו האישי של המלך, היה בעל גישה בלתי מוגבלת לכל ספרי הרפואה, ואל לשכתו הגיעו מידי יום כל חידושי הרפואה שהתחדשו בממלכה. אשר על כן הוא האדם המתאים לשאול את פיו האם קיימת תרופה למחלה הנדירה.
אתא ובא היום הגדול. לקול תרועת חצוצרות נכנסה מרכבתו של המלך בשערי העיר. המונים נדחקו בצידי הרחוב כדי לזכות לשזוף עין בשיירת המרכבות ההדורה, ואולי אף לראות את פני המלך. בינות להמון נדחק רבה של פוזנא, רבי עקיבא אייגר, כשהוא תר בעיניו אחר המרכבה שבתוכה יושב הרופא הדגול. משהבחין בה, מיהר לאותת לרכב כי דבר לו אליו. המרכבה נעצרה, והרב מיהר לעלות עליה.
הרופא הקשיב בהדרת כבוד לרב נשוא הפנים, אולם נאלץ להשיב את פניו ריקם. גם הוא תר רבות אחר תרופה למחלה זו, אולם העלה חרס בידיו.
"ואם המלך בכבודו ובעצמו יחלה חלילה במחלה זו?" הפתיע הגאון את הרופא המהולל בשאלה, והרופא שקע בהרהורים. לאחר דקות אחדות התנער מהרהוריו ואמר: "אומר לרב את האמת, קיימת רפואה אחת בדוקה ויעילה למחלה זו, אולם כמעט ואין דרך להשיגה.
בעומק המדבר, מצויה ציפור נדירה ביותר, שבשרה משמש רפואה למחלה זו. אך דא עקא, כי קשה עד מאוד לתופסה: בדרך למקום גידולה אורבות סכנת מוות, וכדי להתגבר עליהן נדרש ליווי של פלוגת חיילים מאומנת. אילו חלילה, זקוק היה המלך לתרופה, בוודאי לא היה חוסך מעצמו כל הוצאה וטירחה עד שהיה משיגה, אך לאדם מן השורה אין כל סיכוי להגיע אל הציפור. לפיכך מתחילה לא ראיתי לנכון לספר לך על רפואה זו".
מנקודת מבטו של גוי, חכם ככל שיהיה, הייתה זו מסקנה נכונה. אולם רבי עקיבא אייגר, באמונתו היוקדת, נשא קל וחומר בעצמו: אם למלך בשר ודם יש אפשרות להשיג את הציפור, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
נפרד הרב מן הרופא בברכה, ומיהר להסתגר בחדרו. ספון בין הכתלים ספוגי התורה והחסד, עמד והתפלל בדמעות שליש לבורא העולם כי יואיל לשלוח רפואה לחולה פלוני בן פלונית. זמן מה לאחר מכן, נשמע לפתע קול חבטה בגג הבית. בני הבית עלו בבהלה אל הגג, ולנגד עיניהם נגלה עוף גדול ומשונה שכמוהו לא ראו מעולם. העוף היה פצוע ונעדר יכולת תעופה. בכוחות משותפים הורידוהו אל הבית.
הרב ששמע על הענין לא היה מופתע. על אף שלא ידע בבירור כי לעוף זה התכוון הרופא, סמוך ובטוח היה בכוחה של תפילה. הוא הורה לבני ביתו לבשל את העוף במרק ולתת ממנו לחולה קמעא קמעא. תוך כמה ימים החל מצבו של החולה להשתפר בהדרגה, וכעבור זמן לא רב שב לאיתנו, ויהי לפלא.
בציוויו של רבי עקיבא אייגר גנזו בני ביתו את נוצות העוף למשמרת, וכעבור כמה שנים כששוב חלף במקום רופאו האישי של המלך, והנוצות הוצגו לפניו, נפער פיו בתדהמה, ואישר שאכן, אלו הן נוצותיו של אותו עוף נדיר.
שבו וסיפרו זאת לרב בהתפעלות, אך הרב לא התפעל כלל ועיקר, ואמר: "לא למטרה זו הוריתי לכם לשומרן, כי אם למען ידעו דורותיכם, ויכירו בגודל כוחה של תפילה שנובעת ממעמקי הלב".
(מתוך 'תבונות', ראש השנה תשע״ז)
פעם שנייה אותה כתבה ללא קשר לכותרת
תודה על תגובתך
התקלה טופלה
בברכה
צוות האתר
תודה על תגובתך
התקלה טופלה
בברכה
צוות האתר