בסעיף יב (כלל ו' מהלכות לשון הרע) כותב ה'חפץ חיים' מהו התיקון למי שנכשל ושמע לשון הרע והאמין לו בלבו – שיתחזק להוציא הדברים מלבו, שלא להאמינם, ויקבל על עצמו על להבא שלא לקבל עוד לשון הרע על אדם מישראל, ויתוודה על זה.
בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מציינים כי כאן לא הזכיר החפץ חיים שצריך גם לבקש מחילה מהאדם שעליו שמע את הלשון הרע, כפי שכתב לעיל (כלל ד סע' יב) לענין המספר לשון הרע ושב בתשובה שחייב לבקש מחילה. ובטעם הדבר יש שכתבו (נתיבות חיים) ששמיעת לשון הרע וקבלתה שונה מסיפור לשון הרע, שאף שהיא אסורה, אינה כעבירה שבין אדם לחברו לענין שיצטרכו מחילה עבורה, אלא אם כן הלך מחמת הסיפור ששמע וציער את חברו, שעל הצער שגרם לו יצטרך לבקש מחילתו.
ומטעם זה יש שהוסיפו (שיעורי עיון) שאף אסור לבקש מחילה ממי ששמע עליו לשון הרע, כי בבקשתו יגרום לחברו צער ועגמת נפש על שדברו עליו לשון הרע. ואף יש בזה לפעמים גם איסור רכילות באם יבקש מחילתו, שהרי מיד חברו יכול להבין מי הוא שסיפר הדברים.
כמו כן, אם רק חשב על פלוני דבר רע, לא הוזכר שצריך לבקש ממנו מחילה. ובטעם הדבר יש שביאר (שו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' ה), שהאיסור בקבלת לשון הרע אינו עצם השמיעה אלא הוא מחמת הנזק של המסופר בכך שהשומע חושב בלבו גנאי עליו. ומכיון שהוציא הדבר מלבו, ועכשיו אינו חושב עליו רע ולמעשה אין לו שום נזק ממה שחשב עליו, אין צריך לבקש מחילה.