יום חמישי כ"א באב תשע"ט
מי שעשה 'עירוב התחומין' באופן שהעירוב אינו חל – האם רשאי לצאת מביתו בשבת?
מי שעשה 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזוֹן שתי סעודות במקום שבו הוא רוצה 'לקנות שביתה', ובזמן 'בין השמשות' הוא שוהה במרחק של יותר מ'תחום שבת' ממקום השביתה, דהיינו, שבין מקומו (ארבע אמותיו, ביתו, או עירו) לבין העירוב יש מרחק של יותר מאלפיים אמה – העירוב אינו חל.
ונחלקו הפוסקים בנוגע למקרה שבו הוא שוהה בזמן בין השמשות בתוך ה'תחום' של ביתו – יש אומרים ש'קונה שביתה' בביתו, כיון שדעתו של אדם היא שאם לא יחול עירובו במקום שבו רצה לקנות שביתה, יקנה שביתה בביתו. ויש אומרים שאם הניח בעצמו את המזון במקום העירוב, אינו קונה שביתה אף בביתו, ועל כן אינו רשאי לצאת ממקומו בשבת. וניתן להקל כדעה הראשונה.
[שו"ע תיא, א, משנ"ב א-ג, וביה"ל ד"ה ונשאר]
השליח לעשיית 'עירוב תחומין' לא מילא את תפקידו כראוי – האם המשלֵּח 'קונה שביתה' במקום אחר?
בהמשך לאמוּר: מי ששהה בזמן 'בין השמשות' של כניסת השבת מחוץ ל'תחום' ביתו, והניח את מְזון העירוב במרחק של יותר מאלפיים אמה משם – ובאופן זה, כאמור, העירוב אינו חל – אינו רשאי לצאת בשבת ממקום זה שבו הוא שוהה, כיון שגילה דעתו כי רצונו 'לקנות שביתה' במקום אחר, ולכן אינו קונה שביתה אף במקום זה.
אולם, יש אומרים שאם הניח את מְזון העירוב באמצעות שליח, אזי מכיון שהשליח לא מילא את שליחותו, שהרי הניח את המזון במרחק של יותר מאלפיים אמה, יכול המשלח לטעון "לתקן שלחתיך, ולא לקלקל"; ואין זה נחשב שגילה דעתו כי רצונו לקנות שביתה במקום שבו הניח שליחו את המזון, וממילא קנה שביתה במקום שבו הוא שוהה בזמן בין השמשות. ובשעת הצורך ניתן להקל כדעה זו.
[משנ"ב תיא, ג, וביה"ל א, ד"ה ונשאר]
אדם שלח שני אנשים לעשות עבורו 'עירוב תחומין' וכל אחד עירב לכיוון אחר – לאן מותר לו ללכת בשבת?
מי ששלח שני אנשים לעשות עבורו 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזוֹן שתי סעודות; והאחד הניח את מְזון העירוב בדרום (לדוגמה), והשני הניחו בצפון – הריהו נידון ב'חומרות' של שני העירובים; והיינו, שהוא רשאי ללכת רק במקום שבו מותר לו ללכת על פי ה'תחומים' של שני העירובים. ואם שני העירובים רחוקים ממקומו אלפיים אמה – אינו רשאי לצאת ממקומו.
וכן הדין במי שעשה שני עירובי תחומין לשני חלקי השבת, דהיינו שהניח עירוב אחד לכיוון אחד, על מנת שיחוּל בזמן בין השמשות עבור מחציתהּ הראשונה של השבת, והשני לכיוון אחר, שיחול אף הוא בזמן השמשות, עבור מחציתהּ השנייה של השבת – שתחומו נידון לחומרא על פי שני העירובים.
[שו"ע תיב, א, ומשנ"ב א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1]