"קול דודי דופק פתחו לי" – הנה זה עתה ניצבות רגלינו בראש חודש הרחמים והסליחות, חודש שמרבים בו בתשובה, בתפילה ובצדקה. בית ישראל מוסיפים בימים הללו כהנה וכהנה, ריבוי בתורה ובעבודת היוצר, להרבות ולהוסיף זכויות לקראת יום הדין הקרב ובא לחיים ולברכה. בשורות שלפנינו נצטט ונביא מעט מזעיר תיאורים מרטיטים ועובדות יקרות, על האווירה הנעלית והווי החיים בקהילות ישראל מלפנים בחודש אלול. יהודים פשוטים ובעלי מדרגה היו משנים ומשפרים אורחותיהם בימים אלו. בתי הכנסיות היו פתוחים יומם ולילה, לא שקטו ולא נחו מלעסוק בתורה ובתפילה בחודש נעלה זה.
'זוחלים ורועדים מיום בואך'
אווירת חודש אלול בירושלים
אוירה מיוחדת של התעוררות שררה בירושלים בחודש הרחמים מאז ומתמיד. בין בתרי השורות נביא כאן מספר עדויות על כך. בספר 'עמוד האש' מתואר:
"מי שלא נשם לתוכו אוירה של ירושלים בחודש אלול ימי הסליחות ועשי"ת, שעה שאימת הדין שלטה שליטה ללא מצרים על כל תושביה, שעה שגם הבעלי מלאכה שבה: האומנים, הצורפים, החנונים, שקבעו שיעור ב'שערי תשובה' לרבינו יונה בין לקוח ללקוח ומשוחחים עם הלקוחות שפת אלם;
מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית במרומי הר הזיתים, את ההמון הנוהר למצבת קבר רחל אמנו ולמערת המכפלה בחברון; מי שלא עמד בימים הנוראים במחיצת ירושלים – ספק אם עמד על סוד גדולתה וייחודה!"
מעניין לצטט מה ששח פעם לאמר כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זצ"ל באחת משיחותיו: "נער הייתי וגם זקנתי, דכירנא כד הוינא טליא, איך שהיה נראה חודש אלול. כבר מער"ח אלול היתה קדושת הימים מרחפת ותלויה באויר, והיו הכל חשים כי אלו הימים שונים מכל ימות השנה.
כשהיו יוצאים לרחובה של עיר, היתה ניכרת רצינות הנסוכה על פני הכל. אין אנו מדברים כבר מבני התורה, אלא אפילו פשוטי בעלי הבתים היתה ניכרת עליהם יראת הבורא ברוך הוא, ואווירת ער"ח אלול. לא היו מדברים דברים בטלים, ואפילו בדברי הרשות היה ניכר שעומד להגיע ר"ח אלול.
ומי מדבר כבר כשהיו מגיעים ימי הסליחות ור"ה ועשי"ת, שכבר היו אז נתונים לגמרי תחת רישומם של הימים הנוראים הללו, רק ביראת אלקים כל היום"… (מטה אהרן גליון לט)
גם הגה"צ ר"י ברים זצ"ל ראש ישיבת רוז'ין, היה מספר לתלמידיו בערגה על האווירה המיוחדת ששררה בירושלים באלול. באחת משיחותיו אף תיאר באיזו אוירה היו ניגשים לשמחות בחודש זה ואמר: "אני זוכר בזמני, איך היה נראה יהודי פשוט בחודש אלול, ואיך היה הולך לחתונה, באיזה חשבון, באיזו התבוננות. יהודי פשוט בזמנים הקודמים היה אומר: 'אה, אמנם חודש אלול היום ויש פחד מיום הדין, אבל הקב"ה הרי מצווה לשמח את החתן! בוא ונלך לקיים רצון הבורא לשמח את החתן".
ואח"כ באמצע הדרך, כל פעם נזכרים וכל כמה רגעים אומרים: "אוי, הרי חודש אלול היום, אבל צריכים ללכת לשמח את החתן! כי כך רצונו ית'!". ואחרי החתונה חוזרים מיד בלי רפיון לתורה ולתפילה. עם הפחד של חודש אלול צריכים לילך לחתונה!
'היה עם פיפיות שלוחי עמך'
אווירה מיוחדת ועילאית שררה בימי הרחמים בחצר הקודש בעלזא. בספר אדמור"י בעלזא (ח"ג עמ' קצז) מתואר: "בחודש אלול בימי התשובה התכנסו בבעלזא חסידים רבים, ומרן מהרי"ד זיע"א, היה מאציל עליהם מיראתו מקדושתו ומהתלהבותו.
"דרכו של מרן היתה להתפלל בביהמ"ד, ואחרי התפילה שהה שם הרבה שעות בלימוד. אך בשנותיו האחרונות היה הולך לביתו אחרי התפילה, אולם מט"ו באב ואילך נשאר בביהמ"ד אחרי התפילה, וישב במקמו הקבוע ולמד. משראו את מרן יושב ולומד – חשו הכל שהחודש אלול חודש התשובה מגיע. לבם החל נוקפם, ושקעו בלימודם מתוך התעוררות עצומה.
"בחודש זה היו באים המונים לבעלזא להסתופף בצילו של מרן, לעשות חשבון הנפש וללמוד דרכי תשובה. יהודים באים אל הצדיק כדי לשהות במחיצתו, להתנער מענייני החולין שלהם, להתקדש ולהתעלות. הצדיק מעורר בלב חסידיו את הנקודה היהודית החבויה בלב כל אחד פנימה.
"משהגיעה שבת מברכין אלול, היה מרן אומר בסעודה ג' דברי מוסר, בניגון מיוחד ומעורר לתשובה ביראת קודש, ובנשימה עצורה היו הכל מצפים לאמרי פיו. הניגון נוקב עד עמקי הנפש הדברים יוצאים מפיו ונכנסים ללב השומעים. מרן היה פותח ואומר: 'מנהג בישראל, שכאשר יש צורך להוכיחם אומר הרב דמתא את מה שיש לומר. טעם הדבר הוא, דאיתא בגמ': 'אמר ר"א בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח' (ערכין טז:); כי כדי להוכיח את ישראל צריך אדם קודם להיות בעצמו טהור ונקי מכל חטא, ולהרגיש שיכול הוא להוכיח לאחרים. אולם כל זה מדובר באיש ישראל סתם, אבל הרב דמתא יכול להוכיח, כי מה שהרב אומר, זה לא מפני שהוא מחזיק עצמו טוב יותר, וחשוב מכל אנשי עירו, אלא מפני שהוא מקבל שכר מבני העיר, המחזיקים אותו ומפרנסים אותו. כמו"כ איתא בספה"ק, שלפני כל מצוה שאדם עושה, צריך הוא לחזור בתשובה. ומזה נדון מה גדולה צריכה להיות התשובה בחודש זה, אשר הוא הכנה לחודש תשרי, שבו אנו חייבים לקיים מצוות רבות, כגון שופר בר"ה, כל המצוות הקשורות ביוהכ"פ, מצות סוכה וד' מינים'".
תיאור נוסף אנו מוצאים על בעלי התפילה בבעלזא: "מסכת מיוחדת קבעו לעצמם בעלי התפילה בבעלזא. היו אלו אנשים גדולים בתורה וביראה. בבעלזא לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לנגינה ולניגון; אבל בימים נוראים, התפללו תמיד בעלי תפילה מיוחדים, יודעי נגן. הם התגוררו באכסנייתם, וארוחתם קיבלו מבית התבשיל של מרן. כמעט שלא באו במגע עם אנשים, רק תורתם אומנותם. הם למדו גם ענייני תפילות ומוסר, ובכל יום היו נכנסים למרן, ושומעים מוסר מפיו.
"בחודש אלול לבשו מכנסיים וגרביים לבנים. כל חודש אלול כולו, היה בשבילם מעין ר"ה אריכתא, בהיותם בעלי תפילה בביה"כ של הרבי הק' בבעלז, ושל כל אותם החסידים ואנשי מעשה, אשר ברוב ענוותנותם לא ראו את עצמם מגיעים אל קרסוליהם.
"הם היו מתחילים כבר מר"ח אלול בעבודת הקודש, תוך פשפוש במעשיהם, והרהורי תשובה. דבר זה הטביע את חותמו גם על התנהגותם עם אנשים אשר קידמו את פניהם. השיחות הקטנות בין איש לרעהו נתמעטו, היחסים בין אדם לחברו, נעשו יותר לבביים וחדורים אימון הדדי.
"מחודש אלול הורגש אצלם שינוי. בכל ימות השנה אפשר היה לשמוע מפיהם איזו מילתא דבדיחותא, מימרא נאה וכדומה, אך מחודש אלול, לבשה את פניהם ארשת רצינית, הם היו נשארים בחדרם באכסניא, שקועים בלימודם, בצליל מיוחד במינו, המעורר רטט בלב, הכל נשתנה אצלם מעין שינוי מעשי בראשית" (גדולי חסידי בעלזא, ח"ב עמ' שסה).
'בעלי מלאכה לא הזדרזו לעבודתם, אלא התעכבו בבית המדרש עד חצות מבלי טעימת פת שחרית'
תיאור מלא געגועים, מכ"ק מרן האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל, על האווירה המיוחדת ששררה בחצרות צאנז-רופשיץ בימי אלול. וכה שח לאמר:
"בימים קדושים אלו, אשר מתעורר האדם להתעוררות בתשובה, ראוי לשים לב ולהתבונן בעבודת החסידים ואנשי מעשה מימי קדם, ולשאוב מזה חיות דקדושה עד שיתן אותותיו בהתעלות בעבודת ה'.
"שמורים אצלי זכרונות מעבודת הקודש אצל החסידים הנעלים בדור שלפני החורבן. הכרת פניהם ענתה בם שאמנם הגיעו ימי התשובה, כי חוץ ממה שהיו תוקעים בשופר ואומרים ח"י קעפיטל'ך תהלים בכל יום כמנהג צאנז – היתה אש התלהבות שבערה בקרבם מורגשת היטב בכל צעד וצעד; כל אחד עושה הכנה דרבה לקראת הימים הק', וחודר לעמקי נפשו להתבונן איפה נתרשל בעבודת ה', והשכיל לדעת את האופן הראוי לתקן את המעוות מכאן ולהבא. הרשימה לטובה מהחיפוש בחדרי בטן היתה ניכרת, זה בכה וזה בכה. כמה קיבלו עליהם להתחזק בלימוד התורה, ואחרים פעלו נמרצות בתיקון המידות, בעבודה שבלב זו תפילה, נתעלה על גפי מרומי קרת.
"גם בעלי בתים פשוטים הכינו את עצמם קודם התפילה, ולא החסירו הטבילה במקווה; התפללו במתינות והתאמצו בכל כוחם לכוון כראוי. אותם בעה"ב הפשוטים, שבכל ימות השנה היו מזדרזים בכל בוקר אחר התפילה לחנותם ולעסקם – התעכבו בחודש אלול בביהמ"ד עד חצות, בלי טעימת פת שחרית, ועסקו בתורה ובעבודה, והיו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים. כל רצונם ומאוויים היו לתקן נגעי הנפש, ולהכין את עצמם שיהיו ראויים לקבל פני מלכם ובוראם בימים הנוראים הממשמשים ובאים".
חבל על דאבדין ולא משתכחין. לדאבוננו לא נראית היום אותה התלהבות, שהיתה על פניהם של החסידים הזקנים מהדור הקודם בימי אלול. ברם, לא רק בזמננו ניכרת הירידה שמדור לדור, אלא גם לפנים התאוננו אותם יהודים, שהיו שקועים כל כולם בעבודת ה', על מצבו הירוד של הדור שלהם, בגעגועים ובכמיהת לב היו מעוררים זיכרונות מימי נעוריהם, כשזכו בכל שנה בחודש אלול לסקור את עבודת החסידים הזקנים, שעדין נסעו לצאנז, והיו מעלים על נס את העבודה "פארצייטענס ר"ח אלול", ובהתפעלות מרובה סיפרו אודות רשפי אש ההתעוררות, שבערה בקרב לבם של החסידים הזקנים בימים קדושים אלה.
"אוי, פארצייטענט ר"ח אלול!", פתגם זה היה מורגל בפי כל הבריות – שח כ"ק האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל, (פרי הכרם, פר' שופטים תשנ"ח עמ' ג'), כאשר אחזה אותם אש קודש של חזרה בתשובה, ותיארו לעצמם איך היתה נראית עבודתם של ערליכ'ע יודען בימים הקדמונים. היה מרגלא בפומיה דאינשי, שגם הדגים בים אחזתם חיל ורעדה, מהפחד השורר בחודש אלול.
והנה גם הזקנים מימי צאנז, לא היו שבעים ממצב עבודתם בימי חודש אלול, וראו את עצמם מוכים וחסרים כלפי עבודת הדור שלפניהם, והיו מראים באצבע על ההתרגשות שראו אצל החסידים שהסתופפו בצילא דמרן הרה"ק מראפשיץ, ובראפשיץ דיברו מהעבודה הנפלאה שהיה נראה אצל החבריא קדישא בלובלין, ושם דיברו מתלמידי המגיד, וכן למעלה בקודש.