בסעיפים הנלמדים היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' (לשון הרע כלל א' סעיפים ו-ז), כותב רבנו כי אסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו אם כתוצאה מהימנעותו יסלקוהו מעבודתו ויפסיד את פרנסתו, וזאת כפי הדין בשאר לאווין שאדם מחויב לתת את כל אשר לו כדי שלא לעבור עליהם.
בביאורים ומוספים מביאים על כך נידון מעניין: אדם דיבר לשון הרע על פלוני, ולא אמר את שמו, ואף השומע לא היה יכול לדעת מתוך דבריו מי הוא, שבאופן זה מבואר לקמן (כלל ג' סעיף ד') שמותר. והנה לאחר מכן רואה המספר כי השומע כן יכול לברר את הדבר בקלות. ואם יעשה כן, נמצא שפשע בסיפורו. נשאלת השאלה: האם מחויב המספר להוציא את כל ממונו בשביל למנוע מהשומע לברר את הדבר? שהרי אם יברר, יעבור המספר למפרע על איסור לשון הרע.
צדדי השאלה הם – האם במקרה זה נחשב שהמספר עבר על הלאו ב'קום ועשה', שבאופן זה חייב לתת את כל ממונו; או שנחשב שעבר על האיסור ב'שב ואל תעשה', שבאופן זה חייב לתת רק חומש מנכסיו כדי להימנע מכך. בשאלה זו דן הגר"א גניחובסקי, ונשאר בצ"ע.
נידון נוסף בענין זה מביאים בביאורים ומוספים: מי שכתב מאמר בעיתון, ולפני הפצת העיתון שם לב שיש בדברים לשון הרע, ורוצה למנוע את הפצת העיתון – האם מחויב למסור כל ממונו כדי לקנות את כל גליונות העיתון ולמנוע את הפצתו? יש שכתבו (זרע חיים כלל א ס"ק ב), שכיון שהפצת המאמר תלויה בעוד גורמים, הנהלת העיתון והמפיצים, א"כ ייתכן שיש לומר בזה 'אין שליח לדבר עבירה', ולא יהיה חייב למסור ממונו כדי למנוע הפצת העיתון. אמנם הדבר תלוי בכמה אופנים, ולמעשה ראה שם מה שהאריך בזה.