יום חמישי י"א בתשרי תש"פ
מי שביקש מחבירו לערוך עבורו בדיקת חמץ – מי 'מבטל' את החמץ לאחר הבדיקה?
לדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, אדם יכול לשלוח שליח לעשות 'ביטול' חמץ לחמצו. ויאמר השליח את נוסח הביטול הרגיל, בשינויים המתאימים להסבת הניסוח כלפי אחֵר: "כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני" וכו'.
במה דברים אמורים? כששלחוהו לבטל, אבל שלחוהו לבדוק את החמץ – למרות שבדרך כלל לאחר בדיקת חמץ מבטלים את החמץ, אין בכוחו של השליח לבטלו. ויש אומרים שמאחר ושלחוהו לבדוק, יש להניח שכוונתו היתה גם לביטול; ולדעתם, ראוי שהשליח יבטל, מחשש שהמשלח סמך עליו ולא יבטל בעצמו, ומאידך, גם המשלח יבטל, מחשש שהשליח לא יבטל. ברם, כשהמשלח (לבדוק) נמצא במקום הבדיקה, לכל הדעות אין הביטול מוטל על השליח, אלא השליח בודק, והמשלח מבטל. וראה להלן.
[שו"ע תלד, ד, משנ"ב יד-טז, וביה"ל ד"ה יהא]
האם אשה יכולה 'לבטל' את החמץ של בעלה ללא שביקש זאת ממנה?
בהמשך לאמוּר: יש אומרים שלא ניתן 'לבטל' חמץ על ידי שליח, משום שביטול חמץ הוא כעין הפקר, והפקר לא ניתן לעשות על ידי שליח. ויש להחמיר כדעה זו, אם לא בשעת הדחק. וכל שכן במקרה שאינו יכול לוודא אם השליח עשה את שליחותו, ואינו יכול לבדוק בעצמו את החמץ בביתו, שאז חובתו לבטל את החמץ היא מדאורייתא; ובדינים דאורייתא אין אומרים 'חזקה שליח עושה שליחותו', כך שאינו יכול לסמוך על השליח – בוודאי צריך לבטל בעצמו את החמץ.
וללא מינוי שליחות – לכל הדעות אין אדם יכול לבטל את חמצו של חבירו. אולם, אשה שבעלה אינו בבית, ויש סיבה לחשוש שישכח לבטל בעצמו את החמץ – יכולה לבטל את חמצו אף ללא שביקש זאת ממנה. ויש שמחמירים אף באשה, ובשעת הדחק ניתן להקל.
[שו"ע תלד, ד, משנ"ב טו ו־יח, וביה"ל ד"ה שתבטל]
מדוע לא ניתן לעשות הפקר על ידי שליח?
כאמור, אדם אינו יכול לשלוח את חבירו להפקיר את נכסיו; ואף בדיעבד, ההפקר אינו חל. והאחרונים כתבו כמה טעמים לדבר: א. שהפקר נחשב כעין נדר, ואדם אינו יכול לעשות שליח לנדור עבורו.
ב. הפקר שאינו מופקר לכל, דהיינו במטרה שכל בני האדם יוכלו לזכות בו, וכגון מי שמצהיר בשעת ההפקר שההפקר הוא רק לצורך עניים, ואילו עשירים לא יוכלו לזכות בו – אינו חל; ובהפקר על ידי שליח – השליח אינו יכול לזכות בו, שהרי הוא עצמו המפקיר, ונמצא שההפקר אינו לכל בני האדם, ואינו יכול לחול.
ג. דבר שאדם יכול לעשות בעצמו בעומדו על מקומו, ללא הליכה למקום אחר, וללא כל טירחה שהיא – אין שליחות מועילה בו, כיון שאין בה צורך, שהרי אין דבר המעכב את האדם מלעשותו, ומה מועילה לו השליחות.
[ביאורים ומוספים דרשו תלד, 9]