בהלכות הנלמדות היום (כלל ד סעיף ז) מפרט ה'חפץ חיים' את האופנים בהם מותר לדבר לשון הרע על עוברי עבירה: אדם שאין דרכו להתחרט על חטאיו ואין פחד אלקים לנגד עיניו, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים לגמרי ח"ו [וראה ב'ביאורים ומוספים' לענין יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בזמננו, האם נחשבים תינוקות שנשבו], או אפיקורסים.
וכמו כן, אדם שאינו נזהר מעבירה אחת מפורסמת "שכל שער עמו יודעים שהיא עברה", אזי מוכח שלא עושה כן מחמת שיצרו גובר עליו אלא שהולך בשרירות לבו – אנשים אלו מותר להכלימם ולספר בגנותם, בין בפניהם ובין שלא בפניהם [וראה שם לגבי חיובים נוספים של 'בין אדם לחברו' שאין נוהגים לגביהם].
אמנם, לגבי מי שלא פרק עול מלכות שמים לגמרי, ואינו אפיקורוס, אלא שאינו נזהר בעבירה אחת כנ"ל, דרושים כמה תנאים כדי להתיר לספר עליו לשון הרע: א) שאת העוולות שעל ידן הוחזק לרשע, יראה בעצמו ולא בשמיעה מאחרים, אלא אם כן הוחזק כן בעיר מחמת שמועות רעות שיוצאות עליו תמיד. ב) עליו להתבונן היטב על פי דרכי התורה אם זה באמת עוון, ולא יחליט תיכף את הענין בדעתו. ג) שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ד) שיכוון לתועלת – שיתרחקו בני אדם מדרך רשע, אך לא יתכוון ליהנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו, ולא מצד שנאה שיש בו עליו. ה) שלא יספר בסתר, ואילו בפניו יחניף לו, אלא יספר בפרסום, אם לא שיש לו פחד ממנו, או מפני חשש מחלוקת.
ב'ביאורים ומוספים' מביאים פרטים נוספים בדין זה: העובר על עבירה מדברי חכמים, כתב ה'חפץ חיים' לעיל שמותר לגנותו אם עבר עליה ברבים או כמה פעמים [וראה שם עוד דעות בזה]. העובר על דבר שיש בו מחלוקת והכריעו הפוסקים להחמיר, יש שכתבו שכיון שהוכרע לאיסור הרי זה כעובר עבירה גמורה. העובר על דבר שיש בו פנים להיתר ולאיסור מצד אופני פרטי המעשה, ויש מקום לטעות בזה, כתב ה'חפץ חיים' לקמן שלא יצא בזה מכלל 'עמיתך' ואסור לגנותו גם אם עשה המעשה באופן האסור. העובר על עבירה שהיא מעניני המידות כגון כעס או גאוה, כתב להלן שאין לגנותו עבור זה, כיון שיש בזה הרבה גדרים שלפעמים מותר להתנהג כך, ומשתנים הדברים לפי האיש והזמן והמקום, ורגילים בני אדם לטעות בזה.
וכן העובר על לאו שאין בו מעשה [אפילו כמה פעמים] כתב לקמן שאינו יוצא בכך מכלל 'עמיתך'. על עבירות שבין אדם לחברו כמו גזל נזק צער ובושת, כתב לקמן שאינו יוצא מכלל 'עמיתך' בעבורם, אף שעובר עליהם כמה פעמים, כיון שבעבירות אלו היצר מטעה אותו שמותר, ורק אם מדובר בגנב או גזלן פשוט, שאין לתלות שיש לו במה לטעות בשום אופן, יתכן שיוצא על ידי זה מכלל 'עמיתך'.
וכן לענין מי שאינו מוכן אף פעם להלוות כסף לאחר, כתב לקמן שאדם טועה באיסורים כאלו שבין אדם לחבירו, שסובר שאין זו אלא מידה טובה בעלמא, ולכן אינו יוצא מכלל 'עמיתך' מטעם זה. וכן אדם שאינו קובע עיתים לתורה, כתב לעיל שאינו יוצא מכלל 'עמיתך' עבור זה, כי בעוונותינו הרבים נחשב לאנשים כהיתר, שסוברים שכיון שהוא טרוד לפרנסתו פטור מתלמוד תורה, ואינם יודעים שאפילו איש עני ביותר חייב לקבוע עיתים לתורה.
עוד מציינים ב'ביאורים ומוספים', כי מדברי ה'חפץ חיים' כאן משמע שאף אם לא הוכיחו, אם רואה שפרק מעליו עול מלכות שמים ועבר עבירה המפורסמת כמה פעמים, כבר יצא מכלל 'עמיתך' ומותר לגנותו ולשנאותו. אמנם במקום אחר מביא ה'חפץ חיים' מדברי המהר"מ מלובלין, שאסור לשנוא אף רשע גמור כל זמן שלא הוכיחו, והוסיף שבדור הזה אין מי שיודע להוכיח ולכן כולם נחשבים כמי שלא הוכיחום ואינם בגדר רשעים גמורים, שהרי אם היה מי שיודע להוכיח אולי היה מקבל ושב בתשובה. והביא דבריו החזו"א (יו"ד סו"ס ב). וראה עוד בענין זה בביאורים ומוספים.