הרב אהרן כהן
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א', א')
מסביר המדרש על הפסוק הנ"ל: "למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה: באש במים ובמדבר וכו'. ולמה ניתנה בג' דברים הללו, אלא מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם הם, שנאמר: הוי כל צמא…"
חז"ל לימדו אותנו דבר נפלא, כל אדם יכול לבוא וליטול בחינם את התורה ללא שכר, כפי "שבאש מים ומדבר" אדם יכול להשתמש ללא שכר.
אנו נמצאים בערב חג השבועות, וידועה השאלה: מדוע יום מתן תורה נקרא בתורה "חג השבועות" ולא חג מתן תורה על שם התורה שניתנה בו? הרי כמו שחג הפסח נקרא על שום שפסח הקב"ה על בתי ישראל במצרים, וחג הסוכות נקרא על שם הסוכות שבני ישראל ישבו בהן בצאתם ממצרים, כך לכאורה היו צריכים לקרוא לחג השבועות – חג מתן תורה על שם התורה שניתנה בו?
אלא, עיקר מתן תורה נעוץ בשבעת השבועות הקודמים ליום מתן תורה. וטעם הדבר, משום שהתורה כידוע, נקנית במ"ח דברים (אבות ו', ה'), מהלשון "נקנית" ניתן לדייק שיש מושג של 'ידיעת התורה' ויש מושג של 'קנין התורה'.
את ההבדל ביניהם מסביר רבי אליהו לופיאן זצוק"ל במשל הבא: אדם הממונה על בתים ובניינים רבים השייכים לפלוני חברו, בתוקף תפקידו הוא יודע ומכיר את כל הפרטים בכל חדר ופינה בבתים שהוא ממונה עליהם, ולפעמים אף יותר מבעל הבית עצמו, אולם אין לו כל קנין בהם והם כלל לא שלו. משא"כ בעל הבית שהדירות הן קניינו ורכושו.
כך התורה, ישנם כאלה שיש להם ידיעה גדולה בתורה, אבל התורה לא נעשית שלהם כי לא קנו אותה בקנייני התורה המפורשים בפרק קנין תורה, שכן לקנות את התורה נדרשים ארבעים ושמונה דברים, ורק על ידם יעשה האדם קנין בתורה.
הסיפורים הבאים ייטיבו להמחיש את ההשגחה הפרטית המלווה כל אדם, על כל צעד ושעל, וכפי שמספר רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל:
באחד הימים, צצו לפתע שלושה ילדים תימנים בהיכל הישיבה. עיניהם הכהות נוצצות בפיקחות ובחן יהודי, ובפיהם שאלה: "התפללו כאן כבר מנחה?" ראיתי על פי מראם, שאינם בקרב שומרי תורה ומצוות, ומיהרתי לשאול: "מי אתם?" באותם ימים, הועלו מאות אלפי עולים מארצות המזרח, והעבירום כאן על דתם, רחמנא לצלן. מי שיכולנו להציל, ניסינו להציל.
השיבו לי את שחששתי מפניו: "אנחנו מחניכי הקיבוץ. לקחו אותנו לטיול, וכשהגיע זמן מנחה חיפשנו בית כנסת להתפלל בו. לעגו לנו, אמרו שלא יניחונו להתפלל, אבל אנחנו ברחנו לכאן, ונתפלל ויהי מה!"
אויי, רבותיי, כמה זה כאב לי. כמה כואב לראות אח מוציא את אחיו לשמד. "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", וכאן מדובר באלפי אלפי ילדים שמועברים יום יום על דתם. אמרתי להם: "היודעים אתם מה? אל תתפללו כעת. הנה יש כאן חורשה, לכו והתחבאו בה, והישארו כאן, בישיבה".
הרעיון נשא חן בעיניהם. בקיבוץ לועגים להם, וכאן יוכלו להתמיד בקיום המצוות! מיד פרחו ונעלמו להם והסתתרו בחורשה.
נכנס המדריך: "איפה הילדים?"
"ילדים?" היתממתי, הן הוא לא ילמד אותי כיצד עומדים בגבורה מול היצר הרע המבקש להעבירני על דתי ועל דעת קוני! עטיתי הבעה תמימה מאוד: "איזה ילדים?"
"ילדים! נכנסו לכאן ילדים!"
"לכאן"? העמדתי פנים תמהות, "ילדים של מי? שלך?"
"לא שלי", זעף המדריך, "חניכי הקיבוץ הם! חניכים שלי!"
"חניכים שלך נאבדו???" גערתי בו בחומרה, "איזה מדריך אתה! חסר אחריות! אי אפשר לסמוך עליך! אתלונן עליך!"
נבהל המדריך, וברח מן המקום…
וחייהם הרוחניים של שלושת הילדים, שנכנסו למקום במקרה ובהשגחה, היו להם לשלל.
סיפור נוסף: יום אחד, עצר חמור, כושל, על פתח הישיבה. האישה שעמדה על ידו ושלושת הילדים שרכבו עליו עד כה, ניסו לנערו ממקומו ולהקימו, אבל לא הועילו בדבר. החמור היה עקשן כפרד, ולא זז ממקומו. התלמידים, שראו כך, יצאו כדי לקיים את מצות "עזוב תעזוב עמו" וגילו שלחמור רצונות משלו… לא קם ולא זע מפניהם.
המהומה סביב החמור והילדים גדלה, וראשי הישיבה, רבי אלחנן פרלמוטר ואני, יצאנו לעזור גם אנו. משיחה עם האם, תימנייה שעלתה זה עתה לארץ, הגענו למסקנה המזעזעת: היא עמדה לשלוח את ילדיה לקיבוץ! בתמימותה לא ידעה שבכך היא גוזרת שמד על ילדיה. אמרו לה שבקיבוץ יקבלו חינוך ומזון, ודי לה בזה. אין לה כסף, ויכולת לגדלם, ובקיבוץ יתנו להם הכל.
ניסינו לשכנעה להשאירם בישיבה, ואף במוחם של הילדים, שהאזינו לקול התורה הבוקע מן הישיבה, החלו הזיכרונות מבית אבא שבתימן להתעורר. "יהיה להם טוב פה", הבטחתי לה, "נדאג להם לכל מה שיצטרכו! יותר מאשר בקיבוץ! מה שהם ירצו – ניתן להם!"
אבל האם עקשנית: הבטיחו לה הכשרה מקצועית! הבטיחו לה שגם פרנסתם של הילדים בעתיד תהיה מובטחת! תלמידי הישיבה שכנעו את שלושת הילדים, והללו פנו אל האם ואמרו: "אמא, אנחנו נשארים כאן!" האם הנדהמת ניסתה לשכנעם בכה ובכה, אבל לא עלתה בידה. כאן הם רוצים להישאר, והיא תחזור הביתה.
החמור העקשן התרומם ממקומו אחרי שירדו ממנו הילדים, והיא חזרה הביתה עמו, מותירה את ילדיה בידיהם המסורות של ראשי הישיבה. שלושת הילדים הללו הפכו לרבנים. אם לא היה החמור עוצר על פתח הישיבה, מי יודע מה היה עולם בגורלם.
כמה מרגש הדבר. החמור היה שליח ההשגחה העליונה! הוא עצר בדיוק כאן, לא כמה מטרים קדימה ולא כמה מטרים אחורה. לכל אורך הדרך יכול היה לעצור, והדרך ארוכה היתה… הוא עצר מול הישיבה, כדי שנראה, ונצא, ונשמע, ונציל את הילדים! עין בעין ראינו את ההשגחה הפרטית, כיצד מציץ הקדוש ברוך הוא מבין החרכים, ושומר על ילדיו לבל יגיעו לידי שמד.