"בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר" (במדבר כ"ב, ה')
איתא ב'אבות' (ה', י"ט) 'כל מי שיש לו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו'.
ובכלל 'עין טובה', לאהוב איש את רעהו ב'אהבת חינם' וממילא ישמח בשמחתו, יעלוז לבו בהצלחת חבירו ותגל נפשו בקנייניו המרובים הן ברוחניות ואף בגשמיות… ויהיה ראשו נתון היאך, כיצד ובמה יש בידו להיטיב ולהעניק לזולתו, ואל ינהג כפי טבע העולם שכל אחד חושב כ"ד שעות 'יומם וליל' כיצד להוסיף לעצמו רכוש ממון וכבוד (ואפילו אם יעלה הדבר על חשבון רעהו).
מסופר על שני ידידים – ראובן ושמעון, שנכנסו שניהם יחדיו לבית המסחר וקנו כל אחד לעצמו טיקעט (כרטיס) להגרלת הלוטו והסכימו ביניהם שאם אחד מהם יזכה יעניק מחצה מרווחיו לשני – יהיה הסכום גדול ככל שיהיה. ויהי בחצי הלילה נערכה ההגרלה הגדולה, ובבוקר כשקם ראובן ממיטתו ראה ב'כתבי עת' שמספרו של שמעון זכה בגורל בסך עצום גדול… מה עשה ראובן בחכמתו – שידע שבזו העת יגדל מאד חשקו של שמעון להיפטר ממנו אף בטענות 'בוקי סריקי'…
וימהר ראובן לבית שמעון העירו משנתו והודיעו 'פיינע נייעס' – בשורה טובה ומשמחת, הנה זכיתי בגורל סך עצום, אבל תדע לך ברורות שאין לך מה 'לחלום' שאעניק לך מחצה מהרווחים שהרווחתי… נזדעק שמעון בקול רעש גדול, והרי בפירוש שמעו אזניים הללו מפיך זה שהינך מתחייב לתת לי מחצית מהרווחים, וראובן בשלו לא היה כאן כל קבלת קנין, אין כאן לא כתיבה ולא חתימה אלא דברים בעלמא, מאומה לא אתן לך, אפילו לא שווה פרוטה, אמר לו שמעון והרי אף על דברים יש מי שפרע וכו' וכו' עד שתפסו שמעון באזניו והוליכו אחר כבוד לבית ה'מרא דאתרא', למען יפסוק הרב שעפ"י 'דין תורה' מחוייב ראובן לעמוד בתנאי שהתנו ביניהם שכל הזוכה מבין שניהם יתן לשני מחצית מהרווחים.
מששמע הרב את טענותיו של שמעון שאל את ראובן, ומה תענה על דברי שמעון… ויען ראובן ויאמר… תשובה אחת יש לי להשיב, לא אני זכיתי אלא שמעון ומעתה עליו לתת לי מחצית מהרווחים… מיד שינה שמעון את טעמו וב'תוך כדי דיבור' מצא שבעים ושבעה סברות מדוע אין כל תוקף ב'הסכם' הלז, ואינו נצרך לתת מאומה לראובן… רבותי, אנא מכם, המנעו מלהעלות שחוק על שמעון, כי כולנו באותה פעקיל, כל איש בשלו אינו רואה אלא את צידו… עד שמסוגל הוא לסתור את עצמו בכל יום יטען את מה שעדיף לעצמו, מבלי לחשוב על רעהו. ובראותינו 'חוכא ואיטלולא' זאת, אולי נזכה לשנות דרכינו, לחשוב יומם ולילה כיצד להיטיב לשני, והיאך להעניק לו עוד ועוד ברו"ג.
שמעתי מחכם אחד, אם תרצה לדעת על איש פלוני באיזה 'קומה' הוא דר, שאל אותו שאלה אחת ולפיה תדע ברורות איה מכון שבתו. וכך תשאלהו, איש יהודי רוצה להוציא גזוזטרא (מרפסת) מביתו שבקומה השניה לצורך קיום מצות סוכה, ושכנו הדר בקומה ראשונה מתנגד לכך בטענה שמחשיך לו בזה את אור השמש – אמור נא יקירי מי צודק בטענתו… הנה אם הלה יענה לך שאכן אסור לו להחשיך את האור לבן הקומה הראשונה תדע שאף 'בן שיחך' דר בקומה ראשונה על כן אינו רואה ומצדיק אלא את השיטה הזאת – שמא ברבות הימים יהיה הדבר נוגע אף לו ממילא כבר החליט בראשו שכך היא האמת, ואם יענך שמותר לו לבנות תדע שאף הוא דר בקומה שניה…
וכן אומרים בשם החזו"א (ברצותו לבאר טבעיו של האדם החושב בכל עת על עצמו – עד היכן מגיעים הדברים), כי בגשת איש לרעהו ושואל מעמו 'עצה וחוות דעת' בענין מסויים, מיד יחשוב זה הנשאל מה טובת הנאה תצא לי – כשאענה לו כך או כך… אם יסיק בדעתו שבשני האופנים ה'רווח' שלו שווה (בשניהם ירוויח או בשניהם לא), אזי יתחיל לחשב בעצמו באיזו תשובה אחשב בעיני השואל כ'חכם ופיקח' יותר… ואם יסיק אף בזה שאין כל נפקא מינה לענין 'חכמתו', מיד יתחיל מוחו לחשב כיצד אפטר ממנו, אך את הנידון לגופו של ענין לענות לטובת השואל לא עלתה על דעתו כלל וכלל…
מה גדלו מעשי הצדיקים שיישרו מידותיהם לטוב להם ולכל דורם, פעם נכנס יהודי עני ואביון אל הרה"ק רבי אי"ה מקאפיטשיניץ זי"ע, בהיותו בקודש פנימה, ראה הרבי שלראש העני 'כובע עליון' שאינו ראוי ללבישה כלל (בקושי לפורים), ללא אומר ודברים הוציא הרבי כובע חדש שהיה מוכן בארונו ונתנו להעני ששמח בכך כמוצא שלל רב. משיצא העני מחדר הרבי והבחינו בני הבית בכובע החדש של הרבי על ראשו של העני, שאלוהו מיד, מדוע הוצרך הרבי לתת לעני כובע חדש לגמרי, והרי אף הכובע שהרבי לובש עתה 'טוב ויפה' הוא, ומן היושר לתת אותו ליהודי, והכובע החדש היה הרבי משאיר לעצמו… ענה הרבי ואמר להם, אכן כדבריכם, שמתי לעצמי את הכובע החדש והנאה, ואף אם ראיתם שנתתיו לו – אדרבה – בשמים ממעל אין לאדם מלבושים זולתי מה שהכין לעצמו מבעוד מועד – בעודו בהאי עלמא. נמצא שב'נתינה' זו לקחתי לעצמי את הכובע הנאה יותר.
וכבר אמר הרה"ק מקאפיטשניץ זי"ע האוהב באהבה עזה את ה'תלמיד חכם' אוהבו ומשמשו בהתבטלות בכל עת, הרי יש בו 'אהבת תורה', לאידך האוהב את ה'גביר' ומכבדו ביותרת הכבוד, אהבה זו אינה אלא 'אהבת ממון'. ומהי 'אהבת ישראל' – מי שאוהב כל אחד ואחד מבני ישראל, ללא כל הבדל מי הוא ומה מהותו…
(באר הפרשה – בלק תשע"ו)