"נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ" (דברים א', כ"ב)
בפרשת דברים אמר הכתוב: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א', כ"ב), ולאחר מכן נאמר: "וירגלו אותה" (שם, כ"ד). ובפרשת שלח: "ויתרו את ארץ כנען" (י"ג, ב'). הרי לנו שלוש מלים נרדפות: ויתרו, ויחפרו, וירגלו – מה משמעותו של כל ביטוי?
הביטוי המקבל והמוכר ביותר הוא 'וירגלו' או, כפי ששגור על לשוננו: מרגל. המקור לכינוי זה הוא מלשון 'רגל', המרגל מסתובב בין האנשים ומנסה לדעת מה שיחם, מה טיבם ומהן התוכניות שלהם. הוא מנסה להבין איך הצבא, הנשק או המיגון. הוא הולך ביניהם, רגל פה ורגל שם.
'ויחפרו' הוא מלשון חפירה, ומשמעותו: למצא את הפגעים שיש שם, את החסרונות ואת החלקים שאינם טובים.
'ויתרו' הוא מלשון יתרון, כלומר: בודקים את הנושא ומוצאים את יתרונותיו.
כשהקב"ה נתן רשות למרגלים, הוא נתן להם הוראה: "ויתרו את הארץ" – תחפשו את היתרונות של ארץ ישראל, את הקדושה שיש בה. תנו לבכם למעלותיה.
אבל עם ישראל לא ראו כך את פני הדברים. הם אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". כל כוונתם היתה למצא את החסרונות בארץ ישראל. וזה היה הפתח שהביא להם את הרעה הגדולה הזאת.
אחת הישיבות בליטא נקלעה למצוקה כספית. ראש הישיבה שיגר שלושה משולחים לעיר הגדולה, כדי לאסוף כסף בבתי נדיבים לטובת הישיבה. הוא שכר להם בעל עגלה, ולפני צאתם ציד אותם בהוצאות הדרך.
השלושה היו חסרי ניסיון ולא השכילו להשתמש בכסף בתבונה. בעל העגלה ניצל את תמימותם וגבה מהם מחיר מופקע. כשהגיעו לעיר בזבזו את כל הכסף. הם אספו סכום לא גדול עבור הישיבה, אך נאלצו להשתמש בו כדי לממן את דרכם חזרה לעירם.
מיד עם שובם הם סרו לביתו של ראש הישיבה והתנצלו בפניו על ששבו בידיים ריקות… הם ספרו לו במבוכה כי כל הכסף שנתן להם להוצאות הדרך אזל, ובלית ברירה השתמשו בכספי התרומות למימון הוצאות הנסיעה והשהיה.
אמר להם ראש הישיבה: "משה רבנו שלח את המרגלים למסע שנמשך ארבעים יום, והדבר היה כרוך בהוצאות כספיות. אמר הקב"ה למשה: 'שלח לך אנשים ויתורו'… תן להם כסף להוצאות הדרך, אבל 'ויתורו', שיותירו מהכסף ולא ישובו בידיים ריקות"…
הרב חיד"א זצ"ל נהג לנסוע ברחבי העולם למשך תקופות ארוכות, כשד"ר עבור עניי ארץ ישראל. במסעותיו הוא כתב את הספר "מעגל טוב". חלק אחד של הספר מכיל חידושי תורה שנתחדשו לו תוך כדי מסעותיו, וחלק אחר מכיל 'יומן מסע' ובו תיאורים ורשמים ממסעותיו. כמו כן יש בספר תיעוד מדויק ורשימות מפורשות של הכספים שאסף בכל מקום, עד לפרוטה האחרונה. בדרך זו נתן לעצמו ולשולחיו דין וחשבון מפורט ומדויק על כל ההוצאות וההכנסות של המסעות הארוכים.
ט"ו באב – יום שכלו בו מתי מדבר
מן המרגלים שתרו את הארץ, נשארו כלב בן יפנה ויהושע בן נון. מקרב שש מאות אלף איש של דור המדבר, נשארו חמישה עשר אלף איש.
מותם של בני ישראל במדבר לא היה בבת אחת. במשך ארבעים שנות הליכתם במדבר, מדי שנה, בתשעה באב, היו חלק מעם ישראל מתים. בהגיע ליל תשעה באב, היה כל אחד מישראל חופר לעצמו קבר, ונשכב בתוכו. בבוקר היתה יוצאת בת קול ומכריזה: "הבדלו החיים מן המתים", כל מי שחי – שיקום. חמישה עשר אלף איש מתו, והשאר קמו והמשיכו את חייהם עד לערב תשעה באב הבא, וחוזר חלילה. כך הדלדל מניינם של דור המדבר משנה לשנה, כאשר מדי שנה נחסרים עוד חמישה עשר אלף איש.
כל מתי מדבר עד גיל ששים מתו. ורמז לדבר: "תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה', כ"ו), כל"ח בגימטריא ששים, מכאן שאדם שעבר את גיל ששים, עליו להודות לה' שניצל ממיתה בידי שמים.
בשנה האחרונה, שנת הארבעים של בני ישראל במדבר, חזר הדבר על עצמו. בליל תשעה באב, כל אלה שעדין שרדו, חפרו לעצמם את הקבר ונשכבו בתוכו, כמנהגם מדי שנה בתאריך זה. למחרת קמו כולם, איש מהם לא מת. הם לא ידעו שהסיבה היא שכבר כלו מתי מדבר, וסברו כי אולי היתה טעות בחשבון הלבנה, והם הקדימו את ליל תשעה באב. לכן, בלילה הם שוב נשכבו בקבר והמתינו לבוקר, אלא שגם הפעם קמו כולם, איש לא מת. כך חזר הדבר על עצמו לילה אחרי לילה. כשהגיע ליל ט"ו באב, הם ראו את הלבנה במלואה, ונוכחו לדעת שלא טעו בחשבון הימים, ואז הבינו כי כבר פסקו מתי מדבר מלמות.
על כך אמרו (תענית ל' ע"ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב… חמישה עשר באב מאי היא? – יום שכלו בו מתי מדבר". לא שביום זה כלו מתי מדבר, אלא שאז התברר לאלו ששרדו, כי זו השנה האחרונה לפרעון ענשם של מתי המדבר. הוי אומר, שאותם חמישה עשר אלף האחרונים קבלו חנינה ולא מתו.
(מתוך 'דורש ציון' פרשת שלח)