אחד מבאי ביתו של מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל תיאר ברשימותיו מעשה שהיה:
ביום א' אור לח' חשוון תש"ן ניגשתי לרבינו באמצע שסעד, ואמרתי לו על ענין צדקה שהיה מוכר לו, שיש מכתב מאחד מראשי הישיבה ומבקשים שרבינו יצרף כמה מילות בקשה על כך.
רבינו לא המתין לסיום ארוחתו ומיד קם והלך לחדר, התיישב ליד השולחן, הוציא סכום כסף נכבד מכיסו ונתן, ואח"כ כתב כמה שורות נרגשות בנחיצות הענין. כשסיים, ראיתי שממשיך לשבת ליד השולחן, ולקח ספר ועיין בו ממושכות והחל לרשום חידו"ת. הבנתי שכנראה הוא שכח שעדיין לא סיים ארוחתו, וניגשתי ורמזתי שכנראה שכח מסיום ארוחתו.
מיד כששמע זאת הפיל רבינו את העט מידו, קפץ ממקומו כמי שנשכו נחש והוציא קול בהלה: "אוי, אוי! דו קומסט אזא ישר כח, אז מקעניט דאס אפ שאצן בכלל!" (מגיע לך כזה יישר כח, שאי אפשר להעריך זאת בכלל) – כך אמר בהתרגשות גדולה, וחזר כמה פעמים "יישר כח, יישר כח".
למחרת, יום ב', כשהגעתי בערב מהישיבה לבית רבינו לישון, אמר לי מיד עם כניסתי בערך בזה"ל: "דו וויסט ניט וואס פאר א טובה דו ביסט גימאכט מיט מיר" (אינך יודע איזו טובה עשית עמי!), וחזר והוסיף: "כמה תודה מגיע לך, אין לשער!"
הגבתי ואמרתי לו כי באשמתי היה הדבר (שהרי הפסקתי אותו באמצע סעודתו), אך הוא השיב ואמר:
"אבל הטענה היא עלי. איך שייך לשכוח ברכת המזון, מצוות עשה דאורייתא?!"…
(דובב שפתים)