"וְעִבְדוּ אֶת ה'" (שמות י', י"א)
פעם הגיע אל רבי עקיבא איגר מכתב מרבה של ליסא, ה'חוות דעת', בו הוא מודיע לו כי הוא מתעתד להגיע לפוזנא לביקור, ובהזדמנות זו הוא רוצה להיפגש עמו. התמלא רבי עקיבא איגר שמחה, וכי מילתא זוטרתא היא?! הנה עומד להגיע אורח כה מכובד, ששמו הולך לפניו מסוף העולם ועד סופו בגאונות וצדקות, ונוסף לכך גם ידידו האישי. מיד הודיע לראשי הקהילה להיות עתידים ליום הזה, שהנה עומד להגיע לעירם גאון גדול מפוסקי הדור. יש להכין קבלת פנים כראוי לגאון כמותו וכיאה לכבוד התורה ולומדיה.
גם ה'חוות דעת' עצמו התכונן לקראת נסיעה זו יותר מהרגילות, אף כי היה רגיל בנסיעות וביקורים בערים שונות, אבל לא הרי ערים אחרות כמו העיר פוזנא, מקום בו שוכן כבוד הגאון רבי עקיבא איגר, ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו, ומלבד זאת הרי הוא גם ידידו האישי.
קהילת פוזנא הכינה קבלת פנים כראוי וכיאה לכבודה של תורה. הם גם הכינו כרכרה הדורה וסגורה, רתומה לארבעה סוסים אבירים, שבה ישב האורח הנכבד ויכנס ברוב פאר אל תוך העיר. ביום המיועד לבוא האורח הדגול, צווה הגאון רבי עקיבא איגר לכל בני העיר, לצאת בשעות הבוקר כברת דרך אל מחוץ לעיר, שם יקבלו את פני הגאון האורח, וילווהו בתופים ובמחולות עד מרכז העיר. התפלאו התלמידים: לשם מה צריכים לצאת אל מחוץ לעיר? הלא די אם נקבל את פניו בהגיעו אל העיר?
"תמהני עליכם שאתם שואלים שאלות", השיב להם, "ספר תורה חי מגיע אל עירנו ואנו נשב בחיבוק ידיים ונמתין עד שיגיע אל עירנו?". ואכן, ביום המיועד הוכרז שבתון בכל העיר, ויצאו אל מחוץ לעיר תלמידי חכמים עם סוחרים, בעלי מלאכה עם בחורים, זקנים עם נערים, ותינוקות של בית רבן עם רבותיהם. רבי עקיבא איגר עצמו התיישב אף הוא בכרכרה הדורה שהוכנה בעבור האורח, ויצא יחד עם כל הציבור לקבל את פני האורח הגדול. כאשר יצאו כברת דרך, הבחינו לפתע בכרכרה העושה דרכה אל העיר פוזנא.
מיד אזר הגאון רבי עקיבא איגר מתניו, ובכוחות עלומים קפץ מהכרכרה ורץ אל כיוון האורח. ה'חוות דעת' ירד בצעדים מתונים מעגלתו, וכל ציבור היה עד לפגישה המרגשת של שני גדולי הדור שהתחבקו בשמחה, כשדמעות של התרגשות חונקות את גרונם. רבי עקיבא הזמין את הרב מליסא שיעלה אל הכרכרה ההדורה שהוכנה בעבורו, ושניהם יחדיו התיישבו בתוך הכרכרה המקושטת שהקהילה הכינה לכבוד האורח.
כל בני העיר נתנו בשיר קולם בתופים ובמחולות, וליוו את הכרכרה אל העיר פוזנא, כאשר בראש השירה נוסעת הכרכרה ההדורה עם שני גדולי הדור בתוכה. התרגשותם של בני העיר הייתה עצומה, זכיה כל גדולה!
שני גדולי התורה שקעו מיד בשיחה בעניינים העומדים ברומו של עולם, וכל אחד חזר על החידושים שנתחדשו לו בתקופה האחרונה. כך ישבו שני הגאונים תוך שהם שקועים בדברי תורה ואינם שמים לב לכל המתרחש סביבם. פתאום נענה אחד המלווים ואמר: "האם זה יאה שנניח לסוסים הרתומים אל הכרכרה, את הכבוד הגדול להכניס את שני הגדולים הללו לעירנו?". מיד הסכימו עמו גם המלווים האחרים העומדים סביב לכרכרה שהצדק עמו. "הבה ונתיר את מוסרות הסוסים" אמרו, "ואנחנו בעצמנו נמשוך את העגלה".
אמרו ועשו. קבוצה של אנשים התירו את הסוסים מהעגלה, והתחילו למשוך במו ידיהם את העגלה. מיד הצטרפו אליהם גם אחרים ומשכו את העגלה מכל הכיוונים.
לפתע הבחין רבי עקיבא איגר מחלון הכרכרה, כיצד בעלי הבתים מעירו מושכים את העגלה בעצמם, כשפיהם מלא שירה: "תנו כבוד לתורה! אשריכם ישראל!". הרהר רבי עקיבא לעצמו: "מה יפים מעשיכם, כך יאה וכך נאה לכבוד גאון גדול כמו ה'חוות דעת'. למי מגיע כבוד כזה, אם לא לבעל 'חוות דעת' שהוא גדול הדור?!".
"אבל היכן אני?", המשיך לטוות את חוט מחשבותיו, "האם אני פטור מלכבד את גאון הדור?". מיד חמק רבי עקיבא בלאט מהכרכרה, והצטרף אל המושכים את הכרכרה, כשפיו ממלמל: "תנו כבוד לתורה!". מרוב ההתלהבות והדוחק, לא הרגיש איש שהרב בעצמו הצטרף אליהם, נדמה להם כי עוד יהודי זקן מושך את מושכות העגלה.
ה'חוות דעת', אשר ישב בתוך הכרכרה שקוע במחשבותיו ולא הרגיש בכל ההמולה, התנער אף הוא פתאום והציץ מבעד לחלון הכרכרה לראות מה קול הרעש בחוץ. רק אז הבחין במה שנעשה. "אה", חשב רבי יעקב לעצמו, "הלוואי וגם אני הייתי זוכה לכבד את רבותי בכבוד כזה שבני פוזנא חולקים לרבם, הגאון רבי עקיבא איגר, שהוא גדול הדור, עמוד התורה ויראה. הוא באמת ראוי לכבוד כזה".
"אבל", ממשיך ה'חוות דעת' במחשבותיו, "מדוע שלא אצטרף גם אני אל המלווים, כאחד מאנשי פוזנא, בשעה שמכבדים את רבם בכבוד הראוי לו?". פתח את דלת הכרכרה מהצד השני, ירד לאט מהכרכרה והצטרף אל ציבור המושכים בכרכרה מצד ימין, ונבלע בקרב ההמון מבלי שירגישו בו. כך נמשך מסע המלווים, כשכולם נותנים קולם בשיר, ותהום כל הארץ לקול ההמולה עד הגיעם אל תוככי העיר פוזנא.
בהגיע השירה אל תוך העיר סמוך לבית המדרש הגדול, עמדו שם אנשים, נשים וטף, לבושים בגדי חג ממתינים לבואו של האורח הגדול. כאן יגיע המאורע החגיגי אל שיאו. כל הציבור ממתין בקוצר רוח ובנשימה עצורה לרגע המרגש בו תפתח דלת הכרכרה ושני גאוני הדור יופיעו במלוא הדרם.
הרגע הגדול קרב ובא. ראשי הקהילה נגשו בהתרגשות אל דלת הכרכרה ופתחו אותה לרווחה, אך הכרכרה ריקה! איש אינו נמצא בתוכה! מיד נתעוררה בהלה: "מה קרה פה? היכן האורח ומלווהו?". הרב, רבי עקיבא איגר חמק מבין המלווים ופניו חיוורות. ממצחו נגרה הזעה: "היכן ידידי האורח? היכן הוא הרב מליסא?", שאל בבהלה. רחש עבר בין הקהל ולפתע החל ה'חוות דעת' פוסע בין ההמון והתקרב אל רבי עקיבא איגר.
הרגשת אכזבה חלפה בציבור. זאת אומרת, שבכל הדרך העמיסו על כתפיהם במקום הסוסים, עגלה ריקה!
באותו רגע קם אחד מחשובי העדה והכריז בקול: "רבותי! אנו לא גררנו עגלה ריקה, אלא עגלה מלאה, עגלה שהיא מלאה במידות טובות. חלל המרכבה היה מלא במידות היקרות של ענווה, שפלות הרוח ואהבת תורה ללא גבול, ולכרכרה יקרה זו נרתמו גם שני גדולי הדור, עמודי התורה, הענווה והאמת של דורנו, רבינו האהוב והנערץ והגאון מליסא.
"זכינו לרתום עצמנו למרכבה עמוסה במידות יקרות ונאצלות אלו. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להיות עדים למעמד מרגש זה, מעמד המורה לנו הדרך בה נלך ואת המידות אשר עלינו לדבוק בהן".
(מתוך שבת טיש פרשת בא)