היום מתחילים בלימוד הלכות רכילות בסדר הלימוד היומי בספר חפץ חיים (ח"ב כלל א סעיף א). כבר בכותרת הראשונה של חלק זה – "הלכות איסורי רכילות", מלמדנו החפץ חיים מסר חשוב. בהגה"ה שם הוא כותב: "אף שכמה דינים בהלכה זו היינו יכולים ללמוד אותם מעצמם מהלכה ראשונה, שהיא הלכות איסור לשון הרע, אף על כפי כן לא סמכנו על זה וביארנום בפירוש מפני כמה טעמים, כמו שכתבנו בסוף ההקדמה".
והמעיין בביאורים ומוספים של 'דרשו' יראה את הדברים מפורטים שם, וז"ל: "שם (בהגה"ה) כתב, שחזר לפרט את הדינים בהלכות רכילות, שמחמת גודל המכשול המצוי בזה החטא, אין לסמוך על הלומד שכאשר יצטרך לדעת הלכה למעשה יחפש ללמוד דבר מתוך דבר, ועוד, שכמעט בכל עניין יש חידוש שלא ניתן ללמוד מהלכות לשון הרע".
אכן, באיסורי רכילות דומה שהמכשלה מצויה יותר, וזאת מחוסר ידיעה מה כלול בהגדרת האיסור. וכמו שכותב ה'חפץ חיים' בסעיף א': "אף על פי שאותו דבר אין גנות על מי שמספר, אף לפי דברי הרוכל, ואלו היו שואלין לו לא היה מכחיש, או משום שהאמת והצדק אתו, או משום שהתכוון באלו הפעולות והדבורים כוונה אחרת, אפילו הכי רכיל מקרי". הווי אומר, גם כשהמספר הוא בעל מדות טובות מטבעו, וכלל לא מתכוון לספר דבר גנות, עלול הוא להיכשל באיסור רכילות. שכן סוף סוף מה שסיפר גורם שנאה בלב השומע כלפי אותו אדם שאמר את הדברים.
כדוגמה אחת מני רבות לכך נביא נידון אחד המוזכר ב'ביאורים ומוספים' – אדם ששולח את חברו לפלוני, ומבקש ממנו בפירוש: "לך אמור לו בשמי שכך וכך אני חושב עליו/ אומר עליו" – כתב בספר 'חידושים וביאורים' שמהגמרא משמע שיש בזה משום איסור רכילות (אמנם למעשה כתב שצריך עיון בזה). וכן דיין שפסק על פלוני שהוא חייב, ומסכים שיאמרו לפלוני שהוא המחייב, כתב בשו"ת 'אז נדברו' שהדבר אסור. וראה עוד דעות בעניין בביאורים ומוספים שם. מהנ"ל עולה, שגם דברים שמותר לאומרם ישירות, ואין בכך כל רע – ייתכן שלאומרם על ידי שליח אסור!