צילום: הקרן למורשת הכותל
כך מספר ניצול השואה, ר' שמואל בלר, בן ה-92, את סיפורו המרגש שארע עימו בשואה, אל מול אבני הכותל המערבי.
בהיות עיניך פקוחות, אל הבית הזה לילה ויום : אין מקום מתאים יותר לספר את סיפור חייו מימי השואה של ר' שמואל בלר, מאשר בכותל המערבי שריד לשכינה הקדושה.
שמואל, נולד וגדל בעיירה אושוויץ, שנמצאת במרחק של כקילומטר ממחנה הריכוז,
כשהיה בן 12 החלה המלחמה והוא נכנס למחנה הריכוז, שם שהה במשך 5 שנים ו-8 חודשים.
"הוכתי והורעבתי, אנשים רבים הוכו למוות או נתלו", הוא מספר כשהכאב וההתרגשות מהולים בקולו, "הייתי בגטו ולאחר מכן במחנות הריכוז. דחפו אותנו 100 אנשים בתוך קרון ללא אור וללא שירותים. נסענו לילה ויום לא ידענו אפילו כמה זמן זה לקח. הרבה אנשים מתו בקרון הרבה חלו".
"היינו במחנה הריכוז שם סבלנו רבות לא היה לנו כלום בראש, הדבר היחיד שעניין אותנו היה הרעב. חתיכת לחם הייתה הדבר הכי גדול בשבילנו. אנשים מתו מרעב".
"ואז יום אחד אמרו לנו שאנו חופשיים לא ידענו מזה בכלל להיות חופשיים". מה שאכן התברר אח"כ כי עוד ארוכה הדרך אל החופש.
"הרבה אנשים היו חולים או מתים, לקחו אותנו מהצלב האדום בעגלות לא היינו מסוגלים לפסוע. אנשים אכלו במהירות ומתו בגלל שלא היו רגילים לאכול. אני עצמי הייתי שלושה חודשים בבית החולים".
ממשפחות נשאר שמואל הניצול היחיד.
בסיום המלחמה לא היה שמואל דתי כלל וכלל. רק לאחר המלחמה שב אל יהדותו:
"אחרי המלחמה הייתי כבר לגמרי לא דתי, ואז פגשתי את הרבי מקלויזינברג זצוק"ל הוא דיבר איתי וקירב אותי וככה חזרתי ליהדות".
שמואל חשף את המספר החרוט על זרועו וציין שאלו המספרים של שם ההוי-ה.
לסיום ביקשו ממנו רבים להאציל עליהם ברכות לרוב.