הגר"ש יפרח, ראש ישיבת 'שערי תשובה וחיים', בספרו 'מנחת שלום', מספר שפגש גאון אחד שליט"א, מבניו של מרן הגר"ח גריינימן זצ"ל, שסיפר לו שבהיותו פעם בתפילת שחרית בבית הכנסת 'הליגמן' ניגש אליו לאחר התפילה יהודי שהגיע לגבורות, ושאל אותו האם הוא בנו של הגר"ח גריינימן. כשהשיב לו בחיוב, אמר לו הקשיש שהוא רוצה לספר לו מעשה הנוגע במקצת לאביו זצ"ל.
וכך היה המעשה. שם המשפחה שלי הוא היינמן, אמר האיש, ואבי המנוח ייסד תלמוד תורה בעיר חיפה. בהגיעי לגיל בר-מצוה נסע אבא לבני ברק כדי להזמין את מרן החזון איש זצ"ל לסעודת המצוה שנערכה לכבודי. כדי לחזק את ידי אבי שהקים ת"ת בעיר חיפה, שתושביה היו רחוקים בזמנו משמירת מצוות, הסכים החזו"א להגיע לאירוע. בתקופה ההיא נחשבה נסיעה כזו לטרחה רבה, עד שאפילו נהגי מוניות סירבו מלבצעה, למרות התשלום הגדול שקיבלו על הנסיעה. אבא ז"ל נערך להשיג נהג-מונית שייאות לעשות את הנסיעה ולהביא את החזו"א לחיפה. לאחר מאמצים איתר נהג בשם 'בריק' שהסכים לנסוע מחיפה לבני ברק, הלוך ושוב, אבל כיון שהנהג ההוא לא היה אדם דתי, היתנה עימו אבי שלא יגיע במכנסיים קצרים, וכן שיחבוש כיפה על ראשו. הוא אף הוסיף ואמר לו 'אם אין לך בגדים מתאימים, אני אקנה לך בגדים מכובדים וכיפה'…
הקשיש ממשיך לספר לבנו של הגר"ח גריינימן, שהנהג אכן הופיע לנסיעה בצורה מכובדת, וכשהגיע לביתו של מרן החזו"א בבני ברק, היו שם, מלבד החזו"א, גם מרן הגר"ח גריינימן שהצטרף עימו לנסיעה, וגם מרן הגר"ז רוטברג זצ"ל ראש ישיבת 'בית מאיר', שהוצרך אף הוא לנסוע לחיפה מסיבותיו – הוא. הנהג מר בריק עשה מלאכתו נאמנה, והסיע את מרן ומלוויו מבני ברק לחיפה, וחזרה. אך ראה זה פלא… הוא לא הגיע אל אבי כדי לדרוש את התשלום שסוכם איתו. אבי התקשר אליו ושאל מדוע אינך בא לקבל את הכסף, ומר בריק משיב לו 'על נסיעה כזו אינני מוכן לקחת כסף'… כשאבא שלי שאל אותו לְּמה הוא מתכוון, אמר הנהג: 'די לי שזכיתי להסיע אדם גדול כזה, ואינני מוכן לקחת תמורה על כך'! אבא ז"ל לא הירפה ממנו, סיפר הקשיש, ואמר לו שהוא מצידו מחויב לשלם את החוב עד הפרוטה האחרונה, אבל הנהג התעקש וסירב לקבל. ברם, גם אבא התעקש. הרהר הנהג כמה דקות, ולבסוף אמר כך: במשך כל הנסיעה שמעתי שהנוסעים הנכבדים מדברים אך ורק בדברי תורה, ולא העלו בשיחתם שום דבר מענייני העולם-הזה. הבנתי מכך שהתורה היא דבר חשוב, ולכן אם ברצונך לשלם לי, תלמד איתי פעם בשבוע, מחצית-השעה, והיה זה שכרי.
אבא הסכים לכך בשמחה רבה, והם קבעו ללמוד מדי שבוע, וכמובן שהיה זה ללא תשלום. הנהג נהנה מאוד מהלימוד, ולאחר זמן ביקש מאבי שיוסיף לו עוד מחצית- השעה. כמובן שאבא הסכים גם לכך, ומר בריק החל להתקרב לתורה ולמצוות, עשה צעדים ראשונים בשמירת כשרות ושבת, עד שנעשה בעל תשובה גמור. בשורה התחתונה, מעיד הקשיש, יכולני לספר שכל בניו ונכדיו של הנהג ההוא, יצאו כולם בני תורה, יראים ושלמים, הנזהרים בקלה כבחמורה! וכל זה הגיע ממפגש חד-פעמי שהיה לו עם מרן החזו"א ואביך מרן הגר"ח גריינימן, סיפר מר היינמן לבנו של הגר"ח, ב'הליגמן'. והוא מה שאמרנו בתחילת הדברים; עצם השהות במחיצתו של אדם גדול, וההבטה בדמותו ובמעשיו, יש בה שפע שבכוחו להעלות את האדם למדרגות גבוהות ונישאות. בספר 'מנחת שלום' הנ"ל מביא הרב יפרח, בשם ספר 'שימוש חכמים', שכאשר הגיע מרן הגר"א קוטלר זצ"ל לאמריקה, סיפרו לו על יהודי קשיש שכל חייו מוקדשים לתורה ולגמילות חסדים, והוא עושה הכל בדבקות רבה, ובצורה יוצאת מן הכלל. ביקש מרן הגר"א שיפגישו אותו עם היהודי ההוא. 'מניין לך השגות שכאלו'? – התעניין ראש הישיבה. והיהודי נענה ואמר: 'כל זה נובע ממה שזכיתי לראות במו-עיניי, פעם אחת ויחידה, את רבי ישראל מסלנט זצ"ל! מכוח ראייה זו אני פועל את כל מעשיי'!
(מתוך: 'קול ברמה' גיליון מס' 325 בעריכת הרב משה מיכאל צורן)