השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
שנה שחל בה י"ד ניסן בשבת מתי שורפים את החמץ? • מדוע אין לבשל לכבוד שבת זו חמץ הנדבק בכלים? • ואיזה תבשלים מבשלים לשבת זו, חמץ או כשר לפסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תמ"ד סעיף ב' – סעיף ד' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
ערב פסח שחל להיות בשבת, וא"א לבער את החמץ בי"ד בניסן כמו בכל שנה, כיוון שזה יוצא בשבת, ולכן מבערים את החמץ ביום שישי י"ג בניסן, ולכאורה אפשר לבער את החמץ בכל היום, ושלא כמו בכל שנה שמבערים את החמץ בי"ד בניסן עד תחילת שעה שישית, בכ"ז אומר השו"ע, שטוב לבער את החמץ בערב שבת קודם חצות, ואומר המ"ב, לאו דווקא קודם חצות, אלא תחילת שעה שישית וכמו בשאר שנים, וטעם הדבר, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר זמן איסורו.
ערב פסח שחל להיות בשבת, מבטלים את החמץ בשבת, וא"צ לבטל בערב שבת בשעת הביעור ביום שישי, כיוון שהרי סוף סוף יצטרך לבטל למחרת, שהרי הוא חוזר וזוכה בפת שמשאיר לצורך השבת, ויש לחוש שמא ישאר מהם מעט.
לכבוד שבת שחל בערב פסח, לא מבשלים חמץ שנדבק בקערה באופן שצריך אח"כ להדיח את הקערה כדי לנקות אותה מהשיריים של החמץ שנשארו בה, כיוון שהדחת הקערה בשבת היא אסורה אם היא לא לצורך שבת, והרי הדחת הקערה היא לא לצורך שבת, אלא היא כדי לנקות את הקערה מן החמץ, ובכ"ז אומר הרמ"א, שאם בכ"א עבר ובישל לצורך שבת דברים כאלו שנדבקים בקדרה, ובכדי לנקות את הקדרה צריך להדיח אותה, שידיח מעט, ואומר המ"ב, שאם יש אפשרות להדיח ע"י גוי, ידיח הגוי.
אומר המ"ב, לצורך השבת הזאת, יבשלו תבשילים כשרים לפסח ובכלים של פסח, ונהגו שבשבת בבוקר אחרי התפילה, אוכלים מאכלים קרים של חמץ, ואחר חצי היום שכבר מגיע זמן איסור אכילת חמץ, אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ונתבשלו בכלים של פסח, ויוצאים בזה יד"ח סעודה שלישית.
אחרי שאכל סעודת שחרית, ינער את המפה מן הפירורים של חמץ שהיו בה, וינער אותם אל הרצפה, וא"צ להוציאם מרשותו, כיוון שהם נדרסים ברגליים, ומתבערים מאליהם, ומ"מ טוב שינקה את הבית ע"י גוי, ואם אין גוי, ינקה בעצמו ע"י שינוי בבגד, ויקנח את הקערות באצבעו, ויטמין אותם עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר לו עוד פת, יכול לתת אותו לגוי במתנה גמורה, ואע"פ שאין לתת מתנה בשבת, בזה מותר, כיוון שזה לצורך מצוה כדי שהחמץ לא ישאר ברשותו, אבל כל זה בתנאי שהגוי לא יצא עם החמץ לרה"ר, ואומר המ"ב, שעיקר הקפידא היא שהוא לא יתן את החמץ לגוי ע"מ שהגוי יצא עם זה לרה"ר, כיוון שיש בזה בעיה של 'אמירה לעכו"ם שבות', והרי הגוי יוצא עם החמץ לרה"ר בשליחות היהודי, ודבר שאסור ליהודי לעשות, אסור לו גם לומר לגוי שיעשה עבורו, אבל אם לא אומר לגוי שיצא עם החמץ לרה"ר, אלא בסתמא הוא נותן את החמץ לגוי, אין בזה בעיה.
אומר השו"ע, צריך לתת לגוי את החמץ דרך הערמה ודבר מועט, דהיינו, אע"פ שדעתו הייתה שהגוי יצא עם החמץ, בכ"א מותר, כיוון שלא אמר לגוי במפורש שיצא עם החמץ, וכן, לא יתן לגוי כמות מרובה, כיוון שמוכח מזה שהוא נותן לגוי ע"מ שהגוי יוציא את החמץ מהבית שלו לרה"ר, ושוב הגוי שליח שלו, ויש כאן אמירה לעכו"ם שבות, אבל דבר מועט מותר לתת לו, ואפילו כמה פעמים, ושיעור דבר מועט היינו כדי סעודה.
מותר לתת לגוי חמץ בשבת ע"מ שהגוי יוציא אותו לכרמלית, כיוון שזה שבות דשבות, שהרי הוצאה לכרמלית זה שבות, ואמירה לעכו"ם גם היא שבות, וזה מקום מצוה כדי שלא יהיה לו חמץ ברשותו, אבל לא שיוציא את החמץ לרה"ר, ואם יש לו הרבה חמץ בחדר מיוחד, ושכח למכור אותו בערב שבת, צריך לתת אותו במתנה לגוי, ויכול לתת אותו לגוי שמכירו ויודע שיחזיר לו את החמץ אחרי הפסח, וצריך להקנות לו בקניין המועיל, בהגבהה או משיכה, ואם החמץ הוא רב שא"א למושכו, יקנה לו במסירת המפתח, ואם הוא חושש שהגוי לא יחזיר לו את החמץ אחרי פסח, י"א שיכול למכור אותו לגוי בשבת, ולא נקרא מקח וממכר שאסור בשבת, כיוון שהוא עושה את זה כדי להינצל מאיסור חמץ, אבל יש חולקים, ואוסרים למכור חמץ לגוי בשבת, אלא קוצץ עם הגוי את סכום המקח, או מוכר לו כהשער שבשוק, בלי לקצוץ סכום, ומקנה לו את החמץ באחד מדרכי הקניינים.