וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ… (דברים כו, ג)
וכתב רש"י: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה". הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק, מדוע לא אמר ש"הנך מכיר טובה", למה אמר בלשון שלילה שאינך כפוי טובה.
אלא, מבאר הגרא"ב זצ"ל, באמת אין אפשרות להכיר בטובתו של הקב"ה, כי הרי מי יכול לרדת לעומקה ופרטיה של כל טובה וטובה, וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי "אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות". א"כ כל שבאפשרותנו הוא רק להיות בגדר שאיננו כפויי טובה.
כאשר בא מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי שליט"א לנחם בשבעה על מרן ראש ישיבת פוניבז' לצעירים הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, סיפר שפעם אחת בא אליו רבי מיכל יהודה וביקש לשאול ממנו ספר אחד, וכך סיפר לו רמי"ל: "אבי ז"ל היה יהודי ירא שמים, אך לא היה 'כלי קודש', כלומר – הוא לא שימש כרב או כראש ישיבה וכדומה. פעמים רבות כשהלכתי עמו ברחוב וביקש לאלפני מוסר, היה מצביע על אדם מסוים ואומר לי: 'אתה רואה? הנה הוא כמוני, אינו תלמיד חכם, ולפרנסתו עובד כסנדלר, ואף על פי כן יש לו בן תלמיד חכם, וגם אתה – גם לך אין אבא תלמיד חכם, אל תרתע, תלמד היטב, תתמיד ותשקיע, עד שתצמח ותהיה תלמיד חכם!'
"והנה" – המשיך רבי מיכל יהודה זצ"ל את סיפורו באזני רבי חיים – "לאחרונה שמעתי שאותו בן, שעל 'חשבונו' קיבלתי מוסר, ושהיה לי לדוגמא, חיבר ספר בשם 'ברית איתן' ושמעתי שהוא נמצא ברשותך. ובכן, כהכרת הטוב למחבר ברצוני ללמוד בספר הזה ועל כן מבקש אני שתשאילהו לי'.
וסיפר רבי חיים שליט"א, שבשובו לביתו אחר הלוויית הגרמי"ל זצ"ל, התיישב אף הוא ולמד בספר זה, כי עלה בדעתו שגם הוא חייב הכרת הטוב לאדם שבזכותו, רבו רבי מיכל יהודה זצ"ל, היה מתחזק בלימוד.
***
קיץ תשס"ח. מרן הגרמי"ל שוהה במושב 'בר יוחאי' שבצפון, נופש מעמל הטרדות ולומד בשלות נפש.
באחד הימים חשה הרבנית שלא בטוב, וחיפשו אחר רופא שיבוא לבודקה. אחר בירורים נמצא רופא שומר תורה ומצוות שהסכים בשמחה לבוא ולבדוק את הרבנית. הרופא הגיע, בדק את הרבנית ורשם את הטיפול הנצרך, ורבינו הודה לו מקרב לב.
חלפו ימים אחדים, והרגשתה של הרבנית אכן הלכה והשתפרה. רבינו התיישב וכתב מכתב תודה ארוך לרופא – בקולמוס לבו חקק באותיות של זהב את הערכתו והוקרתו לרופא שטרח ובא במיוחד אל היישוב בו שהו, והודות לטיפולו המסור אכן חשה הרבנית בטוב. בני המשפחה מסגרו את המכתב במסגרת הדורה ושיגרוהו אל הרופא.
חלפו כשנתיים מהמאורע, ואותו רופא עמד להשיא את בתו. זכר ביקורו אצל רבינו עמד לנגד עיניו, והמכתב המיוחד התלוי על קיר מרפאתו המחיש לו את הכרת הטובה שחש רבינו כלפיו. לקראת החתונה נסע הרופא בצוותא עם חתנו וביקש להיכנס להתברך ואף להזמינו להשתתף בשמחתו.
הנכד ששמע את בקשת הרופא, הביע בפניו את פקפוקו: "לא נראה לי שהסבא יגיע לחתונה, זה כחמש שנים שאינו משתתף כלל בחתונות פרט לחתונות נכדיו. מכל מקום ודאי שתוכל להכנס ולהתברך, סבא לבטח ישמח".
נכנס הרופא עם חתנו, ורבינו שמח לקראתם, שוחח עמם בחביבות, ושוב העלה את זכר ביקורו של הרופא והרעיף עליו תודות והודאות. או אז, בהיסוס מה, ביקש הרופא: "היינו מאוד שמחים אם הרב יוכל לבוא ולהשתתף בשמחתנו". ורבינו אינו מסתפק, ועונה מיד: "בטח, ודאי ודאי, בעזרת השם אבוא לחתונה".
ואכן למרות חולשתו הגדולה, הגיע לחתונה, השתתף בחופה, התכבד ב'ברכה אחריתא', ואף רקד מתחת לחופה בריקוד לפני החתן.
זה שנים שאין רבינו יוצא ומשתתף בחתונות, אך – להכרת הטוב אין גבול.
***
אחד ממקורבי הגרמי"ל זצ"ל, משומעי לקחו ומתומכי התורה של כוללי טהרות – בבת עינו של רבינו, השיא את אחד מצאצאיו, ורבינו כהכרת טובה, ערך לכבודו סעודת שבע ברכות, שהיתה מושקעת בכל פרט ופרט. מחווה זו של רבינו ריגשה אותו, ואת רחשי לבו העלה במכתב תודה נרגש לרבינו – "וכי מה יכולתי להשיב לו? זה היה המינימום שיכולתי לעשות בתמורה למתנה הנפלאה ויוצאת דופן זו" – אמר.
בשיעור הבא בו השתתף, הזכיר רבינו את המכתב והפליג בשבחו: "המכתב הזה מיוחד במינו… אני מניח אותו במקום מיוחד לשמירה".
המקורב, נבוך כולו: "במקום שאני אכיר תודה על סעודת השבע ברכות הנפלאה שערך לנו רבינו, הוא עוד הכיר לי תודה על… מכתב התודה".