הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע נאמר ביחס לעבד עברי: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶך". והתורה שבה וכופלת את האיסור: "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".
ונחלקו רבותינו: יש אומרים שהתורה שבה וכופלת את האיסור כדי לרַבות ישראל בן חורין, שאסור לרדות בו בפרך; ויש אומרים שהאיסור שבתורה מתייחס לעבד עברי, אך כל שכן שהדבר אסור בבן חורין. ויש אומרים שאין איסור בבן חורין, אלא כשגורמים לו לעבוד בניגוד לרצונו. ויש אומרים שאין האיסור אמוּר אלא בעבד עברי; אך אף לדעתם, ראוי לאדם להמנע ככל האפשר מלרדות בבן חורין. ויש שכתבו כי המעביד בן חורין בניגוד לרצונו, עובר על איסור גזל.
איסור רדִיָּה בפרך בבן חורין, לדעת הסוברים כן, כמה פנים לה: האחד, להעביד בעבודת פרך, והיינו עבודה שאין לה קיצבה או שאין בה צורך. עבודה שאין לה קיצבה, היינו שמצַוֶה על אדם הסר למרותו, כגון פועל, או תלמיד, לעשות מלאכה פלונית עד שיאמר לו להפסיק, וכדומה, ואינו קוצב לו שעה או כמוּת. ועבודה שאין בה כל צורך – כגון נקיון של חדר נקי.
והמשכיר עצמו לעבודת פרך – אין למעבידו איסור בדבר; אך יש אומרים שלכתחילה אין לאדם לקבל פועל לעבודה כזו, שהרי הוא מצער אותו, וכשם שאדם אינו רשאי לחבול בעצמו, כך אינו רשאי למחול על צערו.
וכתבו ראשונים שאיסור הרדִיָּה כולל גם שלא לצוות על אדם אחֵר, או לגרום לו, לעשות אפילו פעולה קטנה, אלא אם כן ידוע לו שאותו אדם מעונין בכך, או שהפעולה היא לצורכו ולתועלתו של אותו אדם. ולפיכך, אסור לאדם לבקש מחבֵרו לעשות עבורו דבר מה, כגון לקנות עבורו חפץ, במידה ואימתו עליו, או שהוא מתבייש לסרב לו.
ומותר לאדם לצוות על בני ביתו לעשות את מלאכות הבית, אך לא יטריחֵם יותר מדי, אלא יניחם לעשות את מלאכתם במקום ובזמן הנוחים להם, במידת האפשר.
[רמב"ם עבדים א, ז; שע"ת לר"י ג, ס; ואנצ"ת ע' לא תרדה]