היום נלמד: 'עיקר וטפל' בברכות
יום רביעי כ"ג בניסן תשע"ז
מה מברכים על תבשיל של בשר עם ירקות?
כמה מיני מאכל שאין ברכותיהם שוות המעורבים יחד - אם אחד מהם הוא מחמשת מיני דגן, שניתן בתערובת לשֵׁם טעם, וחשים את טעמו - נחשב תמיד לעיקר, וברכת התערובת 'מזונות'. ואם אין בהם ממיני דגן, אך אחד מהם חשוב מכולם, והאחרים לא נועדו אלא כתוספת למין העיקרי, ולהכשרתו - וכגון בשר שהתבשל עם ירקות - הריהו נחשב לעיקר, ויברך עליו, והאחרים נפטרים בברכתו. אולם, אם המינים האחרים ניכרים בפני עצמם, רצוי שימעכם ויערבבם באופן שלא יהיו ניכרים בפני עצמם. ואם אין אחד המינים חשוב יותר מהאחרים, המין שמהווה רוב, נחשב לעיקר. ואם אין אחד מהם מהווה רוב לעומת האחרים - וכגון 'סלט פירות' שחלקו 'העץ' וחלקו 'האדמה' ואין אחד הפירות מהווה רוב בתערובת - מברכים כברכת רוב המינים. וכמו כן, כאשר התערובת נאכלת בכף וכדומה, ואין המינים עולים יחד בכף, אלא כל מין נאכל בפני עצמו - צריך לברך על כל מין בנפרד. [שו"ע א, משנ"ב א, שעה"צ ד ו־ו, וביה"ל ד"ה אם; ביאורים ומוספים דרשו, 3]
בֵּרכת על כוס תה ואחר כך הוספת סוכר - האם תצטרך לברך בשנית?
מאכל הטפל למאכל אחר, דהיינו שאינו נאכל לשם מזון ושובע, או לשם הנאה ממנו, אלא כנספח המשלים ומכשיר אכילת מאכל אחר; וכגון שאוכל מאכל מלוח במיוחד ואוכל עמו מאכל נוסף כדי להפיג את המליחות שבפיו - הריהו נפטר בברכת המאכל העיקרי, ואין לברך עליו, גם כשהוא נאכל בנפרד, ואף אם הוא ערֵב לחכו יותר מהמאכל העיקרי. ובלבד שיהיה מונח לפניו בשעת הברכה, או שיהיה אז בדעתו לאוכלו, או שדרכו בכך, ולא שינה את מקומו ולא הסיח דעתו בין אכילת העיקרי לאכילת הטפל. ואם לא היתה דעתו לאכול את הטפל, ואין דרכו בכך, או ששינה מקומו, או שהסיח דעתו - צריך לברך עליו בפני עצמו, אך יש לברך עליו 'שהכל' אף אם ברכתו העצמית היא, למשל, 'מזונות'. ואם הטפל מתערב בתוך העיקר והופך לחלק ממנו ואינו ניכר - וכגון שבֵּרך על כוס תה כשלא היה סוכר בביתו והביאו לו סוכר מבית השכנים והוא מערבוֹ בתה - נחלקו הפוסקים אם צריך לברך עליו. [שו"ע א, משנ"ב ב, ד ו־ה, ושעה"צ טו; ביאורים ומוספים דרשו, 12; וראה משנ"ב ג, ושעה"צ ט]
מה מברכים על דג מלוח עם 'מַצִיוֹת'?
האמור לעיל בענין מאכל 'טפל', הוא רק באופן שהמאכל אכן נאכל רק כטפל והאוכל אינו מעוניין בו כלל למטרה אחרת מלבד 'השלמת' האכילה של המאכל העיקרי. אך אם מתערבת באכילתו כוונה גם לאכילת הטפל מצד עצמו - וכגון שהוא רעב מאד, והמאכל הטפל משׂביע וכוונתו גם לשׂבוע באכילתו, או שאוכל ממנו כמוּת הגדולה יותר מהנדרש ל'השלמת' המאכל העיקרי; ולדוגמה: האוכל דג מלוח, ואוכל 'מַצִיוֹת' יחד עמו כדי להפיג את המליחות, אך הוא רעב וחפץ גם לשבוע מה'מציות', או שאוכל מהן כמוּת שאינה הכרחית להפגת המליחות - אין המאכל נחשב כטפל, ואף לא חלק ממנו, וחובה לברך עליו כעל כל מאכל אחר. וכמו כן, אם מדובר במאכל ש'נטפל' לדבר שאין מברכים עליו - וכגון שבלע תרופה שטעמהּ מר, ואוכל לאחריה מעט סוכר כדי להפיג את המרירות - צריך לברך עליו, כיון שמאכל טפל טעון ברכה, אלא שהוא נפטר בברכת העיקר, וכיון שלא בֵּרך על העיקר, חייב לברך על הטפל. [משנ"ב ה ושעה"צ יט; ביאורים ומוספים דרשו, 9]