השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
האם מקיימים 'תשביתו' בשריפת פירורים של חמץ? • מי ששרף את החמץ לפני זמן האיסור האם מותר לו להנות מהפחמים? • ומה הדין באופן שרוצה להשליך את החמץ לעורבים לפני זמן האיסור? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תמ"ה סעיף ב' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אדם שנתן את החמץ שלו לגוי לפני זמן איסורו, החמץ לא צריך ביעור, כיוון שהוא של הגוי, ומביא המ"ב, שראוי להשאיר בבית כזית של חמץ, כדי לקיים מצות 'תשביתו', ואם נשארו רק פירורים, אינו מקיים בזה מצות 'תשביתו', כיוון שהם ממילא מתבטלים וחשובים כמבוערים.
דן המ"ב, באדם שיש לו חמץ בכמות מרובה, ויש לו עבדים ושפחות שהוא חייב במזונותיהם, האם מותר לו לתת להם את החמץ לפני פסח כי הם יאכלו אותו בפסח, ונמצא פורע חובו בחמץ, מביא המ"ב מהחק יעקב והב"ח שאוסרים, אבל החמד משה חולק, וסובר שהוא פרע את חובו בכך שנתן להם את החמץ לפני פסח, ומה שהם אוכלים אותו בפסח, זה עסק שלהם ולא שייך אליו כלל.
אדם ששרף את החמץ לפני זמן איסורו, מותר לו להנות מהפחמים של אותו חמץ בפסח עצמו, כיוון שהפחמים האלו לא נאסרו, ואפילו בשעת שריפת החמץ מותר לו להנות מאותה מדורה ולבשל שם, ומביא המ"ב, שהמנהג לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו בשעה חמישית, כדי שלא יבואו להקל שגם כאשר הוא שורף את החמץ בזמן האיסור, דהיינו, בשעה שישית, שגם אז מותר להנות משריפת החמץ, ואז הלא אסור, כי החמץ הוא באיסורו.
אדם ששורף את החמץ בזמן איסורו, כיוון שהחמץ אסור בהנאה, לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל בו, ואם עבר ובישל או עבר ואפה, אסורים בהנאה, שואל המ"ב, הרי גם החמץ שנשרף וגם התנור עשו את הפת, והחמץ השרוף הוא איסור, אבל התנור הוא היתר, ויש כאן זה וזה גורם, וצריך להיות שיהיה מותר? ומתרץ, שאין כאן זה וזה גורם, כי עיקר אפיית הפת הוא מחמת החמץ השרוף, ולא מחמת התנור, ולכן זה מוגדר כגורם אחד של איסור.
הפחמים של חמץ שנשרף לאחר זמן איסורו, אסורים בהנאה, כיוון שהחמץ עצמו אסור בהנאה.
אדם שיש לו חמץ, לפני זמן האיסור יכול להשליך את החמץ למקום שמצויים בו עורבים, ולהפקיר את החמץ, ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלו אותו העורבים, יבער אותו, ומביא המ"ב, שהאחרונים חולקים על זה וסוברים, שכיוון שהפקיר את החמץ, א"צ לבער אותו, ואין לו קשר אליו, אבל מביא המ"ב, שיפקיר את החמץ לגמרי בפיו ובליבו, שאם לא יעשה כך, החמץ לא נחשב להפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה, ובפסח יש בזה בעיה אם זה לא הגיע לרשות זוכה.
אדם שבדק את הבית מחמץ, ואין בבית חמץ כלל, בכ"ז יקח את הכלי עצמו שבו הוא בדק ואותו ישרוף, כדי שלא תשתכח תורת ביעור חמץ.