דרך מפותלת באורך של יותר מפרסה, אך מחמת פיתוליה נמצאת עדיין בתוך מרחק פרסה מהעיר, האם חייב בתפילת הדרך?
ישנם כבישים בעיקר בהרי הצפון, שמחמת תלילות ההר הכבישים עשויים מעגלים סיבוביים, ומלבד הנוף המדהים המייחד אותם, יש גם נדון הלכתי ששייך רק כלפיהם ונביאם בקצרה.
הביאור הלכה (סימן קי סעיף ז ד"ה ואין לאומרה) הסתפק לגבי דרך של יותר מפרסה מהעיר שיצא ממנה, אבל הוא יודע שיש איזו עיר קרובה [פרסה] בצד דרך נסיעתו, האם אין לו לומר תפילת הדרך, כי לא נחשב בגלל זה כמקום סכנה, או שפטרו רק אם דרך נסיעתו היתה פחות מפרסה, אבל באופן זה שנוסע מרחק פרסה מהעיר, אלא יש בצד הדרך עוד עיר, לא פטרו.
ספק זה של הביאור הלכה, לכאורה שייך בציור שהבאנו בתחילה, כשיש כביש מפותל מאד עם סיבובים רבים, ויוצא שהכביש עצמו הוא ארוך בנסיעה אף יותר ממרחק פרסה מהעיר שממנו יצא, אולם במרחק אווירי, בגלל פיתולי הכביש הנוסע נמצא במרחק של פחות מחצי פרסה מהעיר, ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן סח) כתב שאופן זה הוא בכלל ספיקו של הביאור הלכה, היינו האם בעינן דווקא שיהיה מצב של סכנה [מרחק של פרסה ממש מעיר] או שעל כל דרך של יותר מפרסה ממקום יציאתו כבר תיקנו לומר תפלת הדרך גם אם כעת אינו סכנה, ולכן יאמר תפילת הדרך בלא ברכה. מאידך הביא שם שהאשל אברהם (בוטשאטש ס"ז) כתב שיכול לברך תפילת הדרך, כיוון שלמעשה נוסע דרך של פרסה מהעיר ונראה שנקט פשוט כהצד השני של הביה"ל.
האם הנסיעה על מסלול ההמראה היא הקובעת לחיוב תפילת הדרך במטוס, או ניתוקו מעל גבי הקרקע?
כתב המשנה ברורה (סימן קי ס"ק ל) שחיוב תפילת הדרך נתקן בין להולך ביבשה לבין הנוסע בים בספינה, וכן הנוסע ברכבת על מסילת הברזל.
כמו כן יש חיוב תפילת הדרך גם לנוסעים במטוס באוויר, ונחלקו הפוסקים מהיכן מתחיל חיוב זה, שהרי בנסיעה ביבשה, החיוב מתחיל רק ממרחק של פרסה מהעיר, שאז נחשב כבר כמקום סכנה, אבל במטוס יש לומר שעצם התרוממותו מעל גבי הקרקע לאוויר בשדה התעופה זה כבר סכנה.
ואכן דעת מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל (אמת ליעקב הערה 139) שחיוב תפילת הדרך במטוס מתחיל כבר כשמאיץ המטוס על מסלול ההמראה. אבל דעת מרן הגרש"ז אויערבך (משנ"ב ביצחק יקרא והליכות שלמה תפילה פכ"א ס"ד) שהחיוב הוא משעה שמתרומם המטוס לגובה כזה שאם ייפול ממנו זה בגדר סכנה.
מה העצה לנופשים בבית מלון בשבת, לשלם בלי לעבור על איסור 'שכר שבת'?
אלו הנוהגים לנפוש בימי בין הזמנים בבתי הארחה ובתי מלון בשבת, לא מודעים תמיד שהתשלום עבור נופש זה, יש בו לפעמים בעיה הלכתית של 'שכר שבת'.
נפסק להלכה בשו"ע (סימן שו סעיף ד) שהשוכר את הפועל אין לתת לו שכר על שמירתו או פעולתו בשבת. ואם שוכרו לתקופה של שבוע ויותר שיש באמצעו שבת, יכול לתת לו שכר גם עבור פעולתו בשבת, אבל בתנאי שלא יאמר לו תן לי שכר של שבת אלא שכר החודש או השבוע שבזה מבליע את שכר השבת בשאר ימי החודש או השבוע.
ומכך, שהשוכר חדר במלון או בית הארחה לשהייה בשבת, כאשר משלם שכר עבור השבת, הרי יש בזה 'שכר שבת' האסור [ראה משנ"ב ס"ק יט], ולכן נאמרו בזה כמה עצות: באם שכר את המלון גם לאכילה, כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ה תשובה א) שאין בזה משום שכר שבת שהרי צריך לשלם על המזון שאוכל שם, ואגב זה מבליע גם את שכר הלינה והשהייה, וכן מבואר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן קכה). ואם לא שכר את החדר אלא לשינה בלבד, ואין לו במה להבליע את שכר השהייה והשינה, כתב בשו"ת האלף לך שלמה (שם) שכיוון שהנוהג הוא להגיע למלון לפני שבת וכן להישאר קצת גם אחרי השבת, א"כ התשלום הוא לא רק עבור השינה בשבת, אלא מובלע בשכר השהייה לפני שבת ואחר השבת, ומותר הדבר, וכן כתב בשו"ת אור לציון (שם) שלפי המנהג לגבות במלון מחצי יום עד חצי יום הבא, א"כ תמיד נחשב שהשכר מבלע עם יום חול [וראה עוד בשו"ת אור לצין שם, לעניין שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה, ובמשנ"ב ס"ק כא].
ואם תועיל הקדמת תשלום השכירות, לעניין זה שלא ייחשב כשכר שבת, ראה מה שכתבו בביאורים ומוספים מהדורת דרשו סי' רמו ס"ק ג.