"לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" (דברים כט' יט')
וכ' רש"י יעשן אף ה' – ע"י כעס, הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן "עלה עשן באפו", ואע"פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ.
בלקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן או"ח עמ' קיט) מביא על מידת "ארך אפים", מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה, משל לאדם שיש לו חוטם ארוך שאינו נח לכעוס, כי העשן אינו עולה במהרה.
בסדר הדורות (ה' אלפים ל') מביא שבעל מחבר ס' הסמ"ק רבי יצחק מקורביל כינו אותו ר' יצחק "בעל החוטם", משום שהיה לו חוטם גדול.
אולם בספר קורא הדורות (דף כד) כ' שקראו אותו "בעל החוטם" לפי שהיו לו שערות על החוטם.
הכינוי "בעל החוטם" נמצא בגמרא (תענית כט.) על רבן גמליאל, וכתב שם רש"י שם, בעל החוטם – בעל קומה וצורה, לשון אחר: גדול הדור.
וצריך ברור בכינוי שכינו כן את אחד מגדולי הראשונים, והרי זה נקרא מכנה שם לחברו, וגם מספר בגנות חברו.
ומצאתי שמרן הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן תכא) נשאל על מי שחוטמו גדול אם מותר לקוראו בעל החוטם, האם חשיב זה גנות והוא בכלל לשון הרע, ועי"ש.