"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ" (במדבר ט"ז, ל')
האבן עזרא מביא פירוש על מה שנאמר כאן, לגבי פתיחת האדמה את פיה – את המילה "בריאה", שיש אומרים שבריאה מורה על מציאות דבר שלא היה לפני כן.
ומעיר על זה, שכבר נבקעו מדינות רבות, וירדו הדרים בהן שאולה, וא"כ מצאנו שהאדמה פתחה את פיה כמה פעמים ברעידות אדמה, ומדוע זה נחשב בריאה חדשה יש מאין?
ולכן פירש ש"בריאה" שנאמרה כאן, היא מלשון גזירה וניקוב הארץ, כמו שנאמר (יחזקאל כ"ג, מ"ז) "וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם". (וכ"פ בפענח רזא)
אולם הרמב"ן כתב שבאמת בקיעת האדמה איננה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע – הוא חידוש שלא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה, כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא "זלזלה", תשאר פתוחה, וימלא הנקע מים, יעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אחרי בולעו – זה הדבר שנתחדש היום ההוא, כאילו הוא נברא מאין.
המלבי"ם גם הקשה קושיית האבן עזרא, והקשה עוד: שהרי ממחנה ישראל עד מחנה לויה היה מרחק מיל, ומשם עד המשכן היה ג"כ מרחק מיל, וכיון שכתוב "ותפתח הארץ את פיה", משמע שהיה רק פה אחד, ואיך תוכל לבלוע גם את דתן ואבירם שהיו במחנה ישראל, וכן את ביתו של קרח שהיה במחנה לויה, ואת קרח עצמו שהיה אז סמוך לאהל מועד?
וכתב: שמזה למדנו שברא ה' בריאה חדשה בארץ, שנעשה לה פה דומה לפה של בעל חי, שיש לו חיות והוא מתנועע, ופותחו ברצונו ובולע את תוכו ברצון, וסוגר פיו אחרי שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן. תחילה שלחה את פיה ובלעה את תוכה את אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם, וירדו אל חדרי בטנה, ואחרי זה האריכה את פיה ב' אלפים אמה, עד מחנה לויה, ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה, עד פתח אהל מועד, ובלעה את קרח עצמו. וזה היה עיקר הנס, כי היה בריאה שאין דוגמתה בעולם[1].
[1] וראה תוי"ט (אבות ה,ו) שהאדמה הוציאה קול דברים והשמיעה שירדו חיים שאולה למדריגה התחתונה.