יום שלישי ל' בתשרי תש"פ
מה ההבדל בין תערובת 'מין במינו' לתערובת 'מין בשאינו במינו'?
בדיני 'ביטול' בתערובת של איסור והיתר, יש להבדיל בין שני מיני תערובת: 'מין במינו', דהיינו שכל חלקי התערובת הם ממין אחד, אלא שזה אסור וזה מותר; ו'מין בשאינו מינו', דהיינו שהאיסור הוא ממין אחד, וההיתר ממין אחר.
בתערובת מין בשאינו מינו, מין האיסור נותן טעם במין ההיתר, והואיל ו'טעם כעיקר', כלומר, שטעם האיסור נחשב כאיסור עצמו – התערובת אסורה מדאורייתא אף כשכמוּת ההיתר מהווה רוב בתערובת, כיון שאף ההיתר יש בו מטעם האיסור. אולם, אם כמוּת ההיתר היא פי שישים מכמוּת האיסור, אין טעם האיסור מתפשט בכל ההיתר, והאיסור בטל.
ובתערובת מין במינו, מדאורייתא, אם כמוּת ההיתר גדולה מעט מכמוּת ההיתר, האיסור מתבטל ברוב; אבל מדרבנן אין האיסור מתבטל אל כשכמוּת ההיתר היא פי שישים מכמוּת האיסור.
[משנ"ב תמב, א]
תערובת שיש בה חמץ שלא 'התבטל' ברוב – האם יש איסור דאורייתא באכילתה?
בהמשך לאמוּר: תערובת שיש בה חמץ – באופן שהחמץ 'בטֵל' אף מדרבנן, אין בהּ איסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא'; ובנוגע לדיניהָ בפסח, ראה במקורות.
וכן באופן שהחמץ בטֵל מדאורייתא, אך מדרבנן אינו בטֵל – אין בתערובת איסור בל יראה ובל ימצא דאורייתא, אבל אסור מדרבנן לאוכלה בפסח, ואסור גם להחזיקה ברשותו, מחשש שיאכלנה.
ואם החמץ אינו בטֵל אף מדאורייתא – יש בתערובת איסור בל יראה ובל ימצא. ובנוגע לאיסור אכילתה בפסח, הדין כך: אם באכילת התערובת ניתן להגיע לכמוּת של 'כזית' מהחמץ בתוך זמן של 'כדי אכילת פרס', יש באכילתה איסור דאורייתא, וחיוב 'כרת', ככל חמץ.
ואם לא ניתן להגיע לכך – יש אומרים שיש באכילתה איסור דאורייתא של אכילת חמץ, ללא חיוב כרת; ויש אומרים שאין בה אפילו איסור זה, ונחלקו ראשונים אם לדעה זו יש בה איסור דאורייתא של 'חצי שיעור', או שאסורה באכילה רק מדרבנן.
[שו"ע תמב, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 2; וראה שו"ע תמז, ד]
תבשיל שהתבשל בסיר חמץ – האם מותר לאוכלו בפסח?
מאכל שהתבשל יחד עם חמץ, ולאחר מכן הופרד ממנו כל חמץ, כך שנותר בתבשיל רק 'טעם' חמץ – יש אומרים שאף באופן שטעם החמץ אינו 'בטֵל', ויש איסור דאורייתא באכילת התבשיל (ראה לעיל), אין בו איסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא', כיון שהחמץ שבו אינו 'נראה', ואינו 'מצוי'; אך מדרבנן חובה לבערו, מחשש שיאכלנו. ויש אומרים שיש בו איסור בל יראה ובל ימצא, (לפחות במקרה שיש 'כזית' בכל הטעם שבתבשיל).
ותבשיל שהתבשל לפני פסח בסיר חמץ 'בן יומו', דהיינו שבישלו בו חמץ בתוך עשרים וארבע השעות שקדמו לבישול הנוכחי – גם כאשר אין די בכמוּת התבשיל כדי לבטל את טעם החמץ הנפלט מהסיר, ואסור לאוכלו בפסח, אין חובה לבערו, אך יש להצניעו במקום שלא משתמשים בו בפסח.
ומאכל שהתבשל, או 'נכבש' (הושרה בנוזל באופן שנחשב כמבושל), בכלי חמץ בפסח עצמו – אפילו אם הכלי אינו 'בן יומו', חובה לבערו.
[משנ"ב תמב, א; ביאורים ומוספים דרשו, 3, 7 ו־11]