הרב בנימין גולד
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" (דברים ג, כה)
ומסביר רש"י: שאלו המצות הקלות שאדם דש בעקביו, שאם אותם תשמעון אז ושמר לך ה' את הברית וגו'.
חידוש נפלא מגלה לנו התורה כאן, בשכל הפשוט נראה לנו כי קיום מצוות התורה היותר נשגבות ונדירות, הן אלו שמביאות את האדם למעלות היותר נשגבות, ומשכך הן הסיבה היותר גדולה להשפעת הטובה מאת ה' והנה מגלה לנו התורה, כי הבטחת הקב"ה לשמירת הברית והחסד עם עם ישראל, זה דוקא בקיום המצות שאדם דש בהן בעקביו, המצות התדירות שהוא עושה יום יום.
והאמת שכך הוא הנכון, כי בקיום המצות הנהדרות המגיעות מזמן לזמן שבהן אדם מגלה רגש רב כמצוות המועדים, בודאי שכר רב הוא למקיים אותם בהידור וברגש, בדרגות נעלות, אבל אין בכך הוכחה גמורה לקרבת ה' שיש ליהודי עם בוראו, שהרי נדירות המצוה גם היא זו שמביאה לרגש ולהתלהבות בקיום המצוה, אבל בקיום המצוות התדירות יום יום, כקריאת שמע, תפילין, ציצית, תפילה, חסד, וכל המצות המזדמנות שאדם דש בהן בעקביו, מצוות אלו כיון שהם רגילות אצל האדם, הרי שלא משקיע בהם רגש והתעלות, ואם אדם עושה מצוות אלו בשמחה, בהתלהבות וברגש כאילו זו מצוה של פעם בשנה, זו היא הוכחה ברורה על גודל קרבתו לאלוקים! ומכך ההבטחה האלוקית 'ושמר ה' לך את הברית את החסד שנשבע לאבותיך'.
יסוד זה ביאר לנו ה'שפת אמת' זיע"א, בדברי דוד המלך ע"ה בתהילים (יט, יב) "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים; גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". דוד המלך אומר שאלו המצוות הגבוהות והנשגבות שהם 'נחמדים מזהב ונופת צופים', הסיבה לשמירתם הוא רק בגלל ש'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב' כי עבדך נזהר בשמירת המצוות שהם 'עקב רב' שאדם דש בהם בעקביו. השמירה על המצוות שאדם דש בהם בעקביו בזהירות מופלגת, היא הסיבה שדרכם מגיע להעריך ולרומם את המצוות החמורות.
כי הזהירות בשמירת המצוות התדירות יום יום, הם מראות על קרבת אלוקים גדולה, ומזה מגיע לאדם ההרגשים העצומים גם במצוות החמורות של 'נחמדים מפז ונופת צופים'.
סיפורים מדהימים סופרו על הגה"ק מצאנז זיע"א בימי הרת עולם של השואה האיומה, כאשר בחשכת מחנות ההשמדה, שמר בכל מאודו על כל תג של כל מצוה שהזדמנה לידו, ואף מצוות יום יומיות שהיה צריך מסירות נפש ממש לקיימן, לא ויתר, וזכה להתעלות נשגבה מאד בזכות מסירותו זו.
וכך מספר אחד ממקורביו שהיה עד מעשה לסיפור זה (לפיד אש עמוד רמה): בימים האחרונים לשהותו בשבי הנאצים ימ"ש משהרגישו הגרמנים כי תבוסתם קרובה, ולאור העובדה שבמחנה ההשמדה 'דכאו' כבר השביתו בחודשים האחרונים את פעולת תאי הגזים והקרימטוריום, היו מחפשים הגרמנים ימ"ש ומוצאים דרכים אחרות מאולתרות למיצוי אחרון של ברבריותם, הוציאו את שארית עובדי הכפיה ששרדו במחנה למצעד מות אכזרי שנמשך ימים, הם טילטלו והריצו את רגלי השבויים האומללים ממקום למקום ללא יעוד וללא שום מטרה בלא אוכל ושינה למען ענותו בסבלותם, לפעמים העלו אותם על קרונות רכבת שהסיעה אותם כברת ארץ קטנה הלוך ושוב.
ביום השישי ערב ש"ק פרשת אמור שחל בו פסח שני, קרה מאורע מוזר, השרידים רגילים לכנותו בשם 'השחרור המדומה', בחניית ביניים שעשתה הרכבת באחד הכפרים בעוד הם כלואים בקרונות שעמדו על גבי מסילת הברזל, נכנסו פתאום פנימה קציני ס"ס וקראו אל היהודים השבויים אתם חפשיים! כשהם קורעים ותולשים את הסמלים מהם, רבים מהיהודים שהאמינו להכרזה, מיהרו לרדת מהקרונות והתפזרו לכל עבר כדי לחפש אוכל וכדומה, אולם האדמו"ר זיע"א פנה תיכף באותו רגע ליהודים שעמדו סביבו בשאלה, הלא ערב שבת היום להיכן נלך? ובנשימה אחת הוסיף בלחישה, לבי אומר לי שלא הכל פה חלק! הוא הציע לכולם להישאר בתוך הקרונות, אולם רק חלק מהאנשים קיבלו את עצתו.
כעבור שעה קלה התברר לאותם מאושרים מהו "רגלי חסידיו ישמור" כי הנה בלי שום התראה מוקדמת, הגיעו לפתע מכל העברים מלאכי חבלה בדמות זקיפי ס"ס על אופנועים כשבידיהם רובים אשר פלטו אש תופת לכל הכיוונים, והפילו מאות חללים מקרב האנשים שירדו לשוטט בסביבה, באותו זמן פעלו במרחב האווירי מטוסים אמריקאיים שהפציצו את כל האזור בלא אבחנה וגרמו ג"כ למאות הרוגים חפים מפשע, רק הרבי הקדוש והנלווים אליו אשר לא עזבו את הקרונות מפני קדושת השבת נשארו חיים וקיימים ללא פגע.
והנה השתרר שקט נדמו היריות ירד הלילה, הגיע יום השבת, האנשים בקרון שרויים בתדהמה ממאורעות היום המוח מטושטש כליל, רק האדמו"ר זי"ע שומר על צלילות הדעת, דאגה גדולה מכרסמת בלבו, איך מקיימים עכשיו את המצווה של סעודת שבת, אכן זו הדאגה היחידה הממלאת עכשיו את חלל עולמו, מעולם לא החסרתי סעודה בשבת יבב בינו לבין עצמו, הוא עבר בתוך הקרונות מאיש לאיש בשאלה, מי רוצה לרכוש לעצמו עולם הבא? מי יכול לתת לי לאכול דבר מה לכבוד שבת? והנה נתקל בר' יעקב קאהן מסעליש שהחזיק בהיחבא מתחת לכותנתו מספר תפוחי אדמה בלתי מבושלים, נתן לו תפוח אדמה בודד, ותיכף התלהב והתחיל לזמר בדביקות רבה 'אתקינו סעודתא דמהימנותא אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין', וקיים בתפו"א זה את המצווה של סעודת שבת כאילו היסב לשולחן מלא מעדנים, אחרי שסיים פנה שוב אל הצעיר בשאלה ביישנית אולי יש מקום לדבר על תפו"א נוסף בשביל סעודתא דעתיקא קדישא, והצעיר הסכים ונתן לו גם למחרת תפו"א נוסף לקיים סעודה כדת היום, אדמו"ר זיע"א הוצף כולו רגשי גיל כאדם המאושר ביותר עלי אדמות וכה אמר אז לאותו צעיר 'אינני אומר לך תודה אני לא מנסה אפילו לחשוב כיצד לגמול לך עבור טובה זו כי רוצה אני שבעל הגמולות בכבודו ובעצמו ישלח שכרך עבור החסד הגדול שעשית עמדי, האח אכן אתה אינך מסוגל כלל לתפוס בשכל אנושי מה רב טוב וחסד גמלתני בשבת זו, הרי בלעדיך לא יכולתי לקיים את סעודת השבת'.
סיפר הגה"ח רבי שמואל אונסדארפער מחותנו של אדמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפי קדשו אחרי ימים רבים כי בהיותו כלוא במשך תשעה חדשים במחנה 'מיהלדארף פנימה', היה רואה תמיד מול עיניו פלג מים זבים שקלחו מעבר לגדר, ברם הגדר היתה מחושמלת היה מסוכן אפילו להתקרב אליה, הוא התפלל איפוא כל אותם הימים לקב"ה 'חנני אבא רחימא, רק עוד פעם יחידה בחיים לטבול במעין המטהר, חנני רק עוד פעם יחידה לברך 'שהכל' על מימיו החיים'!!…
כשהגיע רגע השחרור מהמחנה, בו ברגע שיצא לחרות, הזדרז האדמו"ר ופנה ראשונה במהירות אל הפלג החי ביער, וזינק אל תוך מימיו לטבול בהם, גם שתה מן המים מלוא לוגמיו אחרי שברך עליהם בהתרגשות רבה כפי שעוד לא ברך מעולם 'שהכל נהיה בדברו', והוסיף אדמו"ר זי"ע כשחתם סיפור זה, הלואי ואזכה עוד פעם אחת ויחידה בחיים לברך ככה 'שהכל נהיה בדברו'.
זוהי קרבת אלוקים ברמה הגבוהה ביותר לקיים את המצוות שאדם דש בעקביו בכזו מסירות ורוממות גדולה בכל עת וזמן!!