היום נמשיך לעסוק בנושא: 'והיה מחניך קדוש'
יום רביעי י' בשבט תשע"ו
האם צריך להתרחק בזמן התפילה מִצוֹאת בעלי חיים?
בימים האחרונים למדנו את דיני ההרחקה מִצוֹאה בעת העיסוק בדברי קדושה. דינים אלו חלים על צואת האדם בלבד, ולא על צואַת בעלי חיים, למעט חתול ונמייה, (ומספר בעלי חיים נוספים - בתנאים מסוימים). ברם, כל צואה שנודף ממנה ריח רע במידה הגורמת צער לבני אדם - חלים עליה דיני ההרחקה, ויתכן שתחוּלתם נמשכת אף לאחר התפוגגות הריח; ויש אומרים שאין דיני ההרחקה חלים עליה אף כשנודף ממנה ריח רע, אך יש לצאת מהאזור בו קיים הריח. [סעיף ד-ו, ס"ק כב-כד, וביה"ל ד"ה דינם]
על אילו ריחות חלים דיני ההרחקה בעת העיסוק בדברי קדושה?
דיני ההרחקה האמורים, אינם חלים על צוֹאה בלבד, אלא על כל דְּבַר מיאוס שריחו מצחין וכבד ואינו נמוג לאלתר, כגון: נבלת בעל חי, לול תרנגולים, בית מטבחיים שיש בו ריח חזק של עיפוש, או מרתף מְעוּבָּש במיוחד. אולם, דבר שריחו הרע אינו נגרם מריקבון ועיפוש, אלא כך טבעו, כגון פסולת הזפת הנקראת 'עִטְרָן', וכן ריח כבד של זיעה - לא חלים עליהם דיני ההרחקה. ונחלקו הפוסקים לעניַן ריח רע במיוחד הנודף מפה האדם - אם מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בסמוך אליו. [סעיף ה ו־ז, ס"ק כג ו־כח, וביה"ל ד"ה אבל; ביאורים ומוספים דרשו, 33-35]
מה דין ההרחקה מריח רע לבעל חוש ריח מפותח?
כפי שלמדנו אתמול, אדם שמסיבה כלשהי אינו מסוגל להריח - כגון אדם חֲסר חוש ריח הנקרא 'תַּתְּרָן' - נחשב (בדרך כלל) לעניַן חובת ההרחקה מריח רע, כאדם המסוגל להריח. בנוסף, אדם שחוש הריח שלו מפותח במיוחד והוא מסוגל להריח ממרחק רב מעבר לממוצע - עליו להתרחק מן הריח בהתאם לחוש הריח שלו, ולא בהתאם למרחק הממוצע; וכשצריך להתרחק ארבע אמות מהנקודה בה כלה הריח, עליו להתרחק ארבע אמות מנקודה בה הוא אינו מריח עוד. [ביאורים ומוספים דרשו, 32]