ערב פסח.
די בהזכרת מילים אלו, כדי להחסיר פעימה מליבן של נשות ישראל די בכל אתר ואתר. הלחץ מקיומו של החמץ בנבכי הבית, מכניס אותן למרתון בלתי פוסק, המתחיל אי שם בסוף חודשי החורף ומסתיים לו אצל כולם בתאריך היעד, י"ד בניסן.
האם הוא מוצדק הלחץ הזה? או שמא, כמאמר הקלישאה "אבק הוא לא חמץ", הן בכלל רודפות אחר הרוח??…
ומה לגבי הגעלת כלים, כשרויות שונות, מנהגים, מקומות אירוח בפסח, וכיצד נבדוק את הבית ביעילות ובהידור מקסימליים בהתאם לנתוני חיינו, השאלות צצות בנו כפטריות אחר הגשם, כשהמטרה של כולנו היא פסח כשר ומהודר לכל הדעות.
בשביל להבהיר עבורנו את הדברים, התכנסנו עם הגאון רבי משה ויא שליט"א לפאנל הלכתי מרתק כיצד נוכל להגיע לליל הסדר כבני חורין אמיתיים.
עבודה ולא עבדות
אכן, יש כאן קונפליקט מורכב, מצד אחד כולנו מודעים לחומרתו של איסור חמץ, שהוא חמור ביותר, ואנו מצווים על "בל ייראה ובל יימצא", בנוסף למצות השבתת החמץ. מאידך, אינו דומה איסור זה לשאר האיסורים, כי בשר טרף, למשל, אף אחד אינו מחזיק בביתו, לעומת זאת, חמץ – כל אחד מחזיק בבית במשך שנה שלמה, והוא כשר למהדרין. ולפתע, שבוע אחד בשנה, הוא הופך להיות איסור חמור ביותר.
מובן ומוצדק, אם כן, שאנשים נכנסים למתח מסויים, אך חשוב מאוד לזכור שזוהי מצוה, ומצוה צריך לעשות מתוך שמחה. בפרט שמדובר בחודש ניסן.
בהגדה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל מובא חשבון שכזה: במשך כל חודש ניסן לא אומרים תחנון כיון שכל ימי החודש הזה היו בעבר, הם בהווה, או עתידין להיות ימי שמחה.
חנוכת המשכן החלה בראש חודש ניסן ונמשכה עד פסח. אחר כך מגיע חג הפסח – חג החירות, וכתוב שלעתיד לבוא בנין בית המקדש ייבנה בניסן, ומכיון שאין מערבין שמחה בשמחה, יוצא שכל שבעת ימי המשתה של חנוכת בית המקדש העתידי יתקיימו לאחר הפסח, כמו אצל שלמה המלך, שאחרי חג הסוכות עשה חנוכת בית המקדש.
אם כך, יש לנו חודש שלם שהוא חודש של שמחה, וכל ההכנות שאנו עושים לקראת החג חייבות להתבצע מתוך שמחה ורוגע פנימי. חלילה לנו להיכנס למתח מיותר שעלול להשפיע על כל בני הבית. כדאי לשתף את בני הבית בעבודות פסח, מתוך תחושה של שמחה וחוויה, שהילדים ישארו עם טעם טוב, ויקבלו חשק לעזור.
כעת נדבר על מטרת הניקיון. האיסור של "בל ייראה" מדבר על חמץ, ולכן כל העבודות והמאמצים שאנו עושים בבית צריכים להיות ממוקדים בכיוון הזה של חמץ.
עלינו לבדוק את הבית שלא יישאר בו חמץ. כדי שנוכל לבדוק – כתוב בשולחן ערוך: צריך לכבד את כל הבית. המטרה היא – שלא יישאר חמץ! האמצעי הוא – ניקיון! ולא להיפך. הנקיון אינו מטרה בפני עצמה. חלילה לנו להגיע למצב שהמטרה תקדש את האמצעים.
אצל הגויים, להבדיל, יש מושג של "נקיון אביב", מוציאים את כל תכולת הבית ומנקים נקיון כללי. אנחנו, לעומת זאת, מכוונים לשם מצוה. לכן לדוגמא, כיבוס הוילונות לא קשור לפסח, בדרך כלל בני הבית לא מנגבים את הידיים עם חמץ בוילון. כיבוס הטלית, לא קשור דווקא לפסח. אין חמץ מצוי בטלית. הברקת החלונות – במטבח ליד תנור או כיריים – כן, אבל שאר החלונות בבית – אין לזה קשר עם פסח. סיוד קירות – יפה מאד, אבל אין לזה קשר לפסח.
אמנם מוזכר בראשונים שסותמים את הסדקים שבקירות במקום שהיו מכניסים חמץ, אבל לסייד את הקירות – אפשר לפני ראש השנה, לא חייבים דווקא לפני פסח.
אישה שיש לה שלוש עוזרות ויש לה עודף זמן, להבריק כלי כסף, ועוד כל מיני עבודות מיותרות – בבקשה. אבל אישה שמבורכת בכמה זאטוטים שמושכים אותה מכל הצדדים, תעשה את העיקר – ולא את הטפל. חובה לזכור שגם נשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר. ואם אישה מוציאה את כל כוחותיה בשפשוף ומירוק בלתי פוסקים, ומגיעה לליל הסדר באפיסת כוחות ונרדמת עם הכוס הראשונה – יצא שכרה בהפסדה.
נשתדל לזכור במשך זמן הניקיון – מה עיקר ומה טפל.
שכן בקש ממני פעם לבדוק עבורו את המטבח. הוא לא הספיק מכיון שהיה צריך לנסוע באופן דחוף. אצלי בבית אני יודע מה בדוק ומה לא בדוק, אך אצל השכן, מכיון שלא הכרתי אותו די הצורך לקח לי הבדיקה זמן רב. המטבח היה מבריק נוצץ, אך מצאתי בו חמץ. תנור האפיה, לדוגמא, זהר מרוב נקיון, אך כשפתחתי את תא האפיה גיליתי בתקרתו דבוק גוש גדול של עוגה. לא היתה שם בדיקה – היה זה ניקיון האביב.
בני ישראל היו צריכים להשתעבד 400 שנה, ויצאו ממצרים אחרי 210 שנים. בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים. ומסבירים במליצה, שהנשים באו ואמרו: "הבה נצא לפני הזמן ונמשיך את השיעבוד מידי שנה בערב פסח"…
שמעתי פעם על שתי בנות שהגיעו להתנדב ולעזור למשפחה בערב פסח. עקרת הבית הגישה למתנדבות מברשת שיניים ומסמר. הבנות תהו מה עליהן לעשות עם האביזרים הללו, ומהר מאוד קיבלו את התשובה: עם מברשת השיניים היה עליהן להבריש את הסורגים, ועם המסמר לעבור בין הבלטות. זה בהחלט נשמע כזכר לשעבוד מצרים, אך ממש לא מזכיר את הנקיון לפסח. בשביל החמץ שאולי נותר ברצפה עושים שטיפה הגונה עם מיטב החומרים, ועל הסורגים בד"כ לא תלוי חמץ.
נדייק את המטרה, אין צורך להשתעבד, ההכנה לחג היא אך ורק לצורך המצוה."
גדר החיוב ההלכתי בביעור החמץ מן הבית
יש מצוה לבדוק את החמץ. חז"ל חייבו כל אחד מישראל לעשות שתי פעולות: לבער את החמץ מן הבית, ע"י הוצאתו מן הבית, וכן לבטל את החמץ בזמן שריפת חמץ, ע"י אמירת הנוסח: "כל חמירא וחמירא", ובאופן זה גם חמץ שנותר חלילה בבית, כבר לא שייך לי כלל.
החיוב הוא "לא ייראה לך חמץ".
למה לא מספיק רק לבטל את החמץ שברשותי? מדוע עלי לעמול קודם בנקיון ורק אח"כ לבטל אתמה שאולי נשאר? אומרים חז"ל שאם אדם יבטל את החמץ מבלי לסלקו תחילה אולי הוא לא יבטל בלב שלם. בעלי מפעלים או מכולות גדולות שזהו נזק כספי גדול עבורם לא יבטלו בלב שלם, ולכן חובה קודם לנקות.
נתאר לנו ילד שעזר בניקיון לפסח, ובתור פרס קיבל כסף וקנה לו מנה של פיצה. הילד מגיע הביתה, כולם טרודים והוא נכנס למטבח הנקי ושם את המנה במיקרוגל לחמם, בינתיים חבר קורא לו לשחק בחוץ, והוא יוצא אליו ושוכח לחלוטין מן הפיצה.
באמצע חול המועד מגלים דרך החלון של המיקרוגל מנת פיצה. מכיון שביטלו את החמץ, הפיצה כבר לא שלו, היא הפקר אך אם רק נבטל ולא ננקה את הבית, יישאר חמץ בארונות.
לכן חז"ל חייבו לעשות את שתי הפעולות.
אדם שיש לו הרבה חמץ – התירו חז"ל למכור אותו לגוי משום הפסד. אנחנו משתדלים שאדם פרטי לא ימכור חמץ גמור, אך אדם שזקוק לכך – מותר לו למכור את החמץ.
ננקה היטב, אך בעיקר במקומות שבהם עלול להימצא חמץ.
לדוגמא, אם יש בוידם המכיל בקבוקי יין, נחשוש אולי בעת שהלכו להביא יין, הותירו שם איזה מוצר חמץ, אך אם יש בוידם באמבטיה, המכיל רק מוצרי ניקוי לא נחשוש שם לחמץ.
אותו דבר ארונות בבית. ארונות בגדים בבית של אנשים מבוגרים, בד"כ אין סיבה לחשוש שנפל שם חמץ, ולכן אין צורך להשקיע שם בחיפוש מיותר.
כמובן שבית עם ילדים זקוק לבדיקה יסודית ומתוחכמת, כי אינסוף לרעיונותיהם של הילדים, אך בבתים בהם יש שליטה על מיקום החמץ – אין צורך להגזים בבדיקה.
בענין הספרים יש שתי דעות.
החזון איש חשש לפירורים קטנים. שמא אדם אוכל בזמן הלימוד, ונפלו קצת פירורים לתוך הספר. אם אדם ילמד בספר בפסח, אולי יקח את הפירור ויאכל בהיסח הדעת. לכן החזון איש היה מחמיר לבדוק את הספרים דף-דף, אך רק את הספרים שהשתמש בהם בפסח. שאר הספרים היה מוכר לגוי.
לעומת זאת, דעת מרן הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבאך ואחרים, שפירורים אלו כבר נפסלו מאכילה ולא צריכים לחוש.
משום כך אין טעם לשים ספרים לאוורור בשמש – נקבע לעצמנו כלל ברור: ספרים שהשתמשו על השולחן לא שמים בשולחן של פסח!
מדפים של ספרים – שמונחים בהישג יד ומשתמשים כל הזמן, ייתכן שהניחו עליהם דברי חמץ, מנערים את הספר. אבל מדפים שאינם בהישג יד – לא צריך לבדוק . אם זה בית עם ילדים והם עושים קליעה למטרה עם בייגלך מעל הספרים חובה לבדוק.
חמץ שאין אליו גישה
הגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א פוסק שמקומות נסתרים שאין גישה אליהם – אין צורך לנקות. דעת הרב אלישיב שכדאי להתיז שם חומר ניקוי. כן הדבר במקפיא או מקרר נון-פרוסט שיש בו חריצים שונים – פעמים רבות חודר לשם חמץ, אין צורך לפרק את המנגנון ולקלקל את המקרר, מספיק להתיז חומר חזק.
כך גם בתנור אפיה בעל דלתות כפולות שאין גישה לחלל שביניהן – לא צריך לפרק את הדלת.
החמץ כבר התבטל, ונוכל לכסות את דלת התנור עם נייר. במקום שאין גישה – אין חשש שיאכלו את החמץ ודי בביטול.
אם זה היה חמץ שלי – זו היתה בעיה, אך ברגע שביטלתי את החמץ הוא כבר לא שלי. וכך גם עם חמץ שנפסל לאכילה, ברגע שמנקים את הרצפה עם מים וחומר – אין צורך לעבור על כל מרצפת בפני עצמה.
וכן הדבר בבגדים. אין צורך להפוך את הכיסים, לנער ולהבריש, מספיק לכבס היטב, ובצורה כזו החמץ נפסל לאכילת כלב ומתבטל.
לגבי ניקוי יבש. דברתי עם הרב אלישיב, הרב וואזנר, רבי בן-ציון אבא-שאול ואחרים וכולם הסכימו שגם ניקוי יבש פוסל מאכילה, ואין צורך לבדוק שוב חליפה שעברה ניקוי יבש.
ניתן לעבוד בצורה כזו גם עם משחקי ילדים, ברגע שמכבסים את משחקי הילדים (כמובן, רק מה שמתאפשר), פוסלים את כל החמץ שאולי היה שם, וחוסכים כך המון עבודה וכאב ראש.
ניקוי הרכב
במכונית אנחנו משתמשים במהלך החג, והיא בהחלט מקום שמכניסים לתוכו חמץ. כל מקום שמכניסים לתוכו חמץ – חייב בדיקה.
בדיקת חמץ בקלות ובהידור
חז"ל תיקנו שמעיקר הדין על כל אחד לבדוק את החמץ בביתו בליל י"ד בניסן לאור הנר. הנר מאיר יפה בלילה, ונכנס לכל הפינות. למעשה, מעיקר הדין, היינו צריכים עכשיו לנקות היטב את הבית במשך שלושים יום, ובליל י"ד, לפרק את כל הבית מחדש.
ה'בן איש חי' כותב, שבדיקת חמץ – יש בה טרחה מרובה. ה'חזון איש' היה בודק במשך כל ליל י"ד. הרב אלישיב היה נשכב על הרצפה ובודק, הסטייפלער היה בודק משך שעות ארוכות. ר' חיים קנייבסקי שליט"א גם כן בודק שעות.
לא לכל אחד יש את הכוחות לכך. אך נוכל להשתמש בעצה פשוטה. כתוב בהלכה שאם אדם בודק את החמץ ביום י"ג, כשהכוונה לכל השלושים יום מחג הפורים עד פסח, בין אם זה בי' ניסן, או בכ' אדר, אם אדם בודק ביום – הוא לא יוצא ידי חובה, אבל כשבודק בליל י"ג בלילה – הוא יוצא ידי חובת בדיקת חמץ, אם כי הוא מבטל את תקנת חז"ל לבדוק את החמץ בליל י"ד, ומפסיד בכך גם את הברכה, כי ברכה על הבדיקה מברכים רק בליל י"ד.
כמו כן כתוב הלכה, שאם אדם בודק בי"ג ביום, לאור האכסדרה, (מקום פתוח כמו מרפסת, או חלון פתוח) – הוא יוצא ידי חובה.
כאמור, נוכל להשתמש בעצה פשוטה. נחלק את הבדיקה לכמה שלבים. במשך היום מנקים את ארון, משאירים אותו ריק עד הלילה, ובלילה נבדוק את הארון הריק בקלות וביעילות לאור הנר. ומכאן עד פסח נקפיד מאוד שלא להכניס חמץ לארון זה שכבר עבר בדיקת חמץ, אם ניתן – עדיף ממש לנעול חדרים, ואין צורך לבדוק בו חמץ בשנית. כך נעשה גם עם חדרים, ילקוטים, מקרר, תנור ארונות, מגירות וכל מה שצריך ננקה ונבדוק מיד לאור היום או נשאיר ריק ונבדוק בלילה לאור הנר או לאור הפנס.
רוב הפוסקים מתירים להשתמש בפנס. בליל בדיקת חמץ יש שמתחילים עם נר ואח"כ עוברים לפנס. אך בבדיקות המקדימות, בשאר הלילות אפשר בקלות לבדוק עם פנס. יותר נוח, יותר פשוט. כל יום אני בודק חלק מן הבית. ולליל י"ד נשאיר גם חלק כדי לקיים את תקנת חז"ל שיש לבדוק בליל י"ד עם ברכה, והכל בא על מקומו בשלום בלי טירחה מוגזמת.
שריפת חמץ
למעשה לא צריך לשרוף שום דבר. אדם שיש לו הפסד משריפת החמץ – יכול למכור את החמץ לגוי. משתדלים לא למכור חמץ גמור אלא לסיים אותו בדרך אחרת. כאשר נשאר מעט חמץ בבית שאין מה לעשות איתו – קצת שקדי מרק, ביסקויטים או שאריות פיתות – נשרוף בשריפת חמץ. בחוברת שלנו ('פסח כשר ושמח' של הרב ויא מ. ה.) פרסמנו באיזה מאכלים יש חמץ ובאיזה יש תערובת חמץ, שאפשר להקל בהם ולא חייבים לשרוף. גם חמץ גמור – אפשר לזרוק לפח העירוני שהוא מקום של הפקר, אך כדאי להשאיר מעט פריטים לשריפת חמץ כדי להדר במנהג לפי תקנת חז"ל.
הגעלת כלים
כשאדם רוצה להכשיר את כלי החמץ לפסח יש צורך בהגעלה. בגביע שמים יין שרף, ויתכן שהוא עשוי מחמץ. יש מיני משקאות חריפים, כמו וודקה רוסי, שעשויים מחיטה וזהו חמץ גמור.
בעבר היו צריכים להכשיר את כל המטבח לפסח, אך היום לכל משפחה יש כלים מיוחדים לפסח ובכל מקרה ישנו היצע אדיר של כלים חד פעמיים, שאגב, אינם טעונים הכשר מיוחד. ורבי שלמה זלמן אויערבאך כותב שמה שלא טעון הכשר – אסור לתת לו הכשר, כי זה מטעה את הציבור.
כלים רגילים שלא באים לידי שימוש בפסח – אין צורך להגעיל, וכזכור, מה שלא דרוש הגעלה גם אין צורך להבריק מידי ולצחצח בצורה מוגזמת. מנקים היטב ומאכסנים בארון עד לאחר הפסח.
ישנה מחלוקת מה דין הזכוכית. הספרדים הולכים לפי הדעות שזכוכית לא בולעת טעם, ומעיקר הדין מותר להשתמש בה אפילו לפסח. אבל נוהגים לייחד כלים מיוחדים לפסח. לפי מנהג האשכנזים – כלי זכוכית דינם כמו כלי חרס ולא מכשירים אותם. בדיעבד, אם השתמשו בהם – לא נפסלו.
מכירת חמץ
כתוב בפוסקים – שמותר לעשות מכירת חמץ אפילו בטלפון, כך ששתי הדרכים כשרות ומועילות.
בשנים האחרונות התפשט מאד הנושא שחמץ שנמכר לגוי – אסור בשימוש לאחר הפסח. וצריכים לדעת שדעת גדולי הפוסקים לא היתה כך, אלא אדרבא, מומלץ ורצוי לקנות אצל אדם מהימן, שמכר את החמץ במכירה גמורה למהדרין. כמובן שצריך להזהר, כי בעל מפעל שלא הבין את משמעות המכירה, ייתכן שהחמץ לא נמכר כהוגן, ולאחר הפסח תהיה בעיה של חמץ שעבר עליו הפסח.
אבל לאחרונה יש בלבול בנושא, רבים מהציבור חושבים שכל חמץ שנמכר לאחר הפסח הוא איסור גמור – וממשיכים כל השנה לפרסם אילו מוצרים מכילים חמץ ואילו מוצרים אינם מכילים חמץ. הרב אלישיב זצ"ל אמר לי שבתערובת חמץ מקלים.
הגאון מוילנא לא סמך על מכירת חמץ, ולא היה משתמש בחמץ לאחר הפסח. אבל הרב אלישיב אמר לי שהמנהג לא כדעת הגאון מוילנא. גם החזון איש והסטייפלר השתמשו בחמץ שנמכר לגוי לפני הפסח.
נקודה חשובה נוספת, היא נושא הקמח. היום, לפני שטוחנים את החיטה מתיזים עליה קצת מים כדי שתהיה קלה לקילוף, השאלה אם היא מגיעה כך לידי חימוץ.
בימינו ההתזה היא מאד קטנה ומתבצעת בצורה אלקטרונית, באמצעות ספריי דק, דעת רוב הפוסקים שמדובר פה בספק חמץ, בספק אם מכרו אותו, ובאיסור דרבנן, כי כל האיסור לאכול חמץ שלא נמכר בפסח לאחר הפסח הוא מדרבנן. אם כן, יש כאן ספק על גבי ספק מדרבנן. ולכן אפשר לסמוך על מכירת חמץ.
כשרות מיוחדת לפסח
כל חומרי הניקוי והתמרוקים אינם ראויים לאכילה, אבל מורחים אותם על הגוף. רוב הפוסקים מקילים בזה ואפשר להשתמש בהם בפסח, נוהגים משום חומרות פסח, להשתמש במוצרים מיוחדים לפסח.
על משחת שיניים מקפידים יותר כיון שמכניסים אותה לפה.
עופות קפואים – מעיקר הדין – מותר להשתמש בהם גם כשאין כשרות מיוחדת לפסח, אך מחמת חומרות של פסח מקפידים שדברי מאכל תהיה עליהם כשרות מיוחדת לפסח.
דגים קפואים – זו שאלה אחרת. לדגים מזריקים מים, וכדי שהמים יחזיקו בפנים – מוסיפים להם חומר שעלול להיות קטניות, ולכן מקפידים על הכשר מיוחד לפסח. יש שמחמירים ובכלל לא קונים דגים קפואים, אבל זה כבר עניין של חומרות ומנהגים.
ואם כבר מדברים על מנהגים, נזכיר שפעם באמת רבים נהגו שלא לאכול אצל אחרים, כל אחד אכל בבית שלו. היום כולם בני חורין, נוסעים ליון, ליפן, ולמקומות שונים ברחבי הארץ והעולם. חובה לשים לב ולבדוק היטב: מי הטבחים, מי העובדים, מי משגיח על הבישול ואופן הכנת המזון. זה עניין מסובך ביותר. בבתי מלון קיים מכשור מסובך, וצריכים כמה שבועות טובים בשביל להכשיר מקום שכזה. יש להיזהר מאוד, כשנוסעים מן הבית לפסח.
בכלל הנסיעה למלון, בכל תאריך שהוא, דורשת חקירה ודרישה האם היא אכן תואמת לאורח חיינו כאנשים יראי שמים; איזה מכשור יש בחדרים, הצפיפות בחדר האוכל, האם יש שמירת העיניים, איפה נמצאת הברכה, לא כל מקום מתאים לנו מבחינה רוחנית.
הקפדה על מנהגים שונים
מנהג בישראל – דין הוא וכדאי מאוד להקפיד על מנהגים מבית אבא. במנהגים, יש שמקפידים יותר ויש שמקפידים פחות. אם לכל אחד יש את הכלים שלו, וכל אחד אוכל את האוכל שלו, לכאורה אין בעיה – בתנאי שדואגים שהאוכל לא יתערב אחד בשני.
בחוברת שהוצאנו ישנה רשימה שלמה של קטניות. הוספנו בשנים האחרונות מאכל קטניות שיהודי אתיופיה הביאו איתם, הם עושים מזה לחם "שרויה" שנראה ממש כמו לחם, אבל הוא בגדר קטניות. יש מאכלים חדשים שנכנסו לאופנה כמו קינואה, שבעבר לא היו רגילים לאכול, אבל זהו מאכל שהיה קיים מאז ומעולם.
מן התורה מותר לאכול קטניות. בזמן הגאונים עשו תקנה לא לאכול קטניות, למה? כי פעמים רבות היתה מעורבת בהם חיטה. דבר נוסף, רגילים לעשות קמח מקטניות, ויש חשש שיחליפו את קמח הקטניות בקמח רגיל, לכן תיקנו שלא לאכול קטניות. תקנה זו התקבלה בקהילות אשכנז, לעומת זאת, ברוב הקהילות של עדות המזרח היא לא התקבלה. יש קהילות שלא אוכלים אורז אך אוכלים שאר קטניות, ויש שאוכלים רק אורז – כל אחד לפי מנהגו.
כשרות לתרופות
כל השנה כשנוטלים תרופות – לא בודקים את ההכשר. לדוגמא אנטיביוטיקה – הקפסולה שלה עשויה מג'לטין טרף, אבל בולעים אותה בתור תרופה, ומקילים כל השנה. אך בפסח מחמת החומרות מקפידים שהתרופה תהיה בלי חמץ כלל.
חשוב להדגיש כי אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת – אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!
פסח כשר ושמח!